11.11.24

בנאליות הלאומיות האירופית

 "בנאליות הלאומיות האירופית". כך התבטא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ביחס ללאומיות האירופאית כשהשווה אותה ללאומיות הישראלית אותה הגדיר "לאומיות קוסמופוליטית".

משמעות המילה בנאלי היא סתמי. כלומר חסר טעם, חסר סיבה מקורית ו/או סיבה תכליתית. אז מה הכוונה ב"לאומיות בנאלית" ולמה זה קשור ללאומיות האירופית?

בלאומיות העמים, הפרטים קיימים קודם כפרטים בקבוצת האדם (כלל האנושות), וזו מהותם/ רק אחר כך הם מתהוים ל"עם", לקולקטיב שהתקבץ נסיבתית לכדי לאום. כך נקבעים גבולותיהם, שפתם, תרבותם וכו'. 

בלאומיות הישראלית, הכלל נוצר לפני הפרטים ("ישראל עלו במחשבה תחילה", "בראשית- בשביל ישראל שנקראו ראשית" וכו'). הפרטים מוגדרים כנגזרת משייכותם לקבוצה. במהותם "הם חלק מהעם" עוד בטרם נוצרו כפרטים. 

יש לזה השלכות מרחיקות לכת כפי שפרטנו בפוסט קודם בה הגדרנו את היהדות כ"מצב קיומי קיבוצי-רוחני".


המשך יבוא,

משה 

3.11.24

יום הכיפורים - מה עניינו?

אומרים לנו חז"ל: לא היו ימים שמחים לישראל כיום הכיפורים וטו' באב. 
מילא טו' באב, המון אירועים שמגבירים אהבת אחים ואהבת חינם. אבל מה שמח ביום כיפורים? מוזר.

לא, לא מוזר בכלל. דווקא ברור. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". מכפרים לנו, לא נשמח?


השאלה אם כך, למה מכפרים וסולחים לנו? 
נחדד את השאלה. 
חותמו של הקב"ה הוא האמת, ומידת האמת דורשת דין וצדק. אז כיצד פתאום סולח לנו? 
תאמרו: עושים תשובה וממילא יש מקום להקלה בדין. אבל יש בין חזל"נו דעה (רבי יהודה!) שיום הכיפורים מכפר מעצם היום אף אם לא שבים אל ה', מעצם התאריך. עובר עליך יום מסוים בשנה ולפתע אתה נקי! 
אמנם דעתו זו לא נתקבלה כהלכה בבית המדרש של חז"ל, אבל עצם העלאתה כאפשרות היא מפליאה ביותר ודורשת להבין על מה היא מבוססת. כמובן, שזה עושה את השאלה נוקבת עוד יותר.

ונקודה נוספת. מדוע רק לנו? מה עם שאר האנושות? לא מגיע להם "מבצע כפרה"?

הסוד הוא בהבנת הקשר שלנו עם הקב"ה. 
שופט, על פי השכל, לא יכול לסלוח, אבל אבא כן. אבא סולח לבנו. מידת הדין של אבא היא דווקא ללכת עם בנו לפני משורת הדין. אחרת יהיה זה אבא אכזר. זה מה שהאמת והדין דורשים ממי שהתוארו הוא אבא.

אם כך, סולחים לנו כי אנחנו בנים לה'. מיוחדים מאד. 

אבל מה זה אומר להיות "בנים לה'"? הכוונה שהגילוי האלהי שבנו כל כך קרוב לבורא יתברך, שבלשון בני אדם הוא מקביל לקרבת הבן לאביו. אנו שיא הגילוי האלהי באדם.

ואז בא יום הכיפורים. 
ביום הכיפורים קדושת הזמן מגיעה לשיאה, כלומר, האלהות שמתבטאת גם בזמן מופיעה בשיאה במימד הזמן ביום זה. לא רק קודש, אלא קודש קודשים. כלומר, מימד הזמן נפגש במקורו. כביכול, מגיע היום, הזמן, ש"מחוץ לזמן". 
במצב זה נוצר מפגש בין נקודת קודש הקודשים שבזמן לנקודת קודש הקודשים שבאדם, הנקודה המהותית שבגילוי האלהי. ולכן מיד מופיעה תכונתנו היסודית ביותר, היותנו גילוי קדושה עליון, בנים אתם לה' אלהיכם.

המציאות העליונה הזו היא מעל הזמן ולכן מעל ענייני האדם הקשורים לזמן, מעל לענין המשתנה, כמו חטאיו. כשמתגלה נקודה פנימית ועליונה זו, אין יותר משמעות לחטא וכשאנו מזהים בה את עצמנו, החטא נמחק.

לסיכום. סולחים לנו כי מעמדנו הוא גילוי אלהי שקרוב לפני ולפנים לבורא יתברך וביום זה הכל נפגש בנקודת המקור. ואם סולחים, לא נשמח?

אלא שעכשיו לא ברור מה שקודם היה דווקא מוכר ומובן מאליו. אם עניינו של יום הכיפורים כל כך משמח, למה לצוות על עינוי הנפש? ולמה האווירה של חרטה, ובקשת סליחה, ואימת הדין? 

להבין זאת צריכים להפנים את המשמעות העמוקה של מה שאמרנו כדי להבין גם את מה שקורה ביום זה.

אם זה אבא שלי, אם זו המהות שלי וכשהיא מופיע בגלוי ממילא הוא סולח לי, כעת העדשה פונה אלי ובודקת: 
מי הוא זה שזוכה להחשב "בנו של מקום"? האם אני בן ראוי? האם אני לא מבייש אותי ואותו? האם איני מתבייש מפניו? 
אני עומד מול מראה ורואה מי אני באמת ולעומת זה אני יודע מי אני כשאני חוזר לחיי הזמן. אוי ואבוי...

ולכן, בנוסף לשמחה העצומה, התגובה הטבעית היא אותה קרבה אלהית ושמביאה עמה חשבון נפש נוקב. 
לא פלא שהתחושה בסוף היום היא שעברנו תהליך של ניקוי במכונת כביסה...

שלכם,
משה




20.6.24

אנשים אחים אנחנו!... למה?

סיפור אמיתי מלפני כ 50 שנה, כמוהו תמצאו רבים בהרבה קהילות יהודיות בגולה: 

זוג הורים, יהודים אך שאינם שייכים לשום קהילה, לא באים לבית כנסת אפילו ביום כיפור, לא מציינים שום חג, ילדיהם לא קשורים למוסדות חינוך קהילתיים, כאלה שאפשר להגדירם כמתבוללים, מגדלים בת לתפארת. בשלב מסוים הבת נוסעת ללמוד בקול'ג וחוזרת משם עם בחיר לבה. מציגה להורים בחור נאה, נעים הליכות ומידות, סטודנט לרפואה ובן למשפחה אמידה, משכילה, עדינים וערכיים, ממש מאד דומים להם. ומשפחתו גם התלהבו ממנה מאד! 

יפה מאד. כשהם שומעים שאינו יהודי, חרב עליהם עולמם. והבחורה בהלם... 

למה?! היא שואלת-נזעקת. 

למה שהיא לא תבנה משפחה טובה עם בן זוג כל כך טוב? רק בגלל שאינו יהודי? מה הקשר בין אמונתו/דעתו על האלהות? ולהם אין תשובה.

התשובה פשוטה ומורכבת כאחד. 


הרב קוק לימד אותנו להסתכל על תהליכים הסטוריים כארועים הבאים לעורר/ לברר/ לקדם אותנו ולהבחין בדבר הדורש תיקון/ שכלול/ השתלמות. 

כך למשל הסביר הרב את תופעת הכפירה והחילון העולמי: התגובה (המבריאה !) לכך שמושגי האמונה והאלוהות, בעיקר באומות אבל גם בתוך עם ישראל, נתמלאו ברעיונות דמיוניים, ילדותיים, אליליים וכוזבים. לכן, האדם הבריא, בעל יושר אינטלקטואלי ומוסרי פשוט דוחה אותם! הכפירה כפרה באלוהות מזוייפת, כפי שזו נתפסת על ידי ההמון "המאמין". 

כלומר, האלוהים הזה שבו העולם הפסיק להאמין, גם אנחנו לא האמנו בו לכתחילה! מכאן שהתגובה הנכונה לכפירה היא ליבון סוגיות אמוניות וצירופן מכל הסיגים שנדבקו בה במהלך הדורות על ידי דתות שקריות, תפיסות ילדותיות של ההמון וכו'.


בחזרה לזוג הצעיר. עד לפני כ- 100-70 שנה, היתה לרוב היהודים בעולם מודעות פנימית, אפשר לומר אינטואיטיבית/ אינסטיקטיבית, לגבי עצם יהדותם.  בלי להבין מה זה אומר ומה ההשלכות של זה. ללא קשר למה חשבו על דת או לאום, דבר אחד ידעו: אנחנו שונים וממילא לא מתערבבים. 

הדבר הזה כמעט ונעלם ,וצריך לעיין למה? 

התהליכים ההסטוריים אותם עובר עם ישראל בדורות האחרונים מביאים בדיוק לבירור הזה: פתאום צריכים תשובה לגבי מי אנחנו? האם יש מה שמייחד אותנו? האם ולמה אנחנו שונים מכולם? האם יש דבר המקשר ביננו קשר הדוק? 

ואם כן, למה? בשביל מה?


ארועי הרפורמה המשפטית והמחאה שכנגד היוו התפרצות שבשורשן השאלות הללו: 

"אנשים אחים אנחנו!". האמנם? מנין שהמשותף ביננו עמוק יותר מהמשותף שלי עם חברי ההולנדי/ אוסטרלי/ אמריקאי הגוי? על פניו תרבותית וערכי המשותף איתו הרבה יותר גלוי לעין. ואם כן, למה?

"מדינה יהודית-דמוקרטית". האמנם? מנין שליהדותי האישית יש ו/או צריכה ביטוי במימד מדיני-לאומי? הרי ניתן להסתפק במדינה שתדאג למציאות חברתית תקינה ושיהיה בה חופש דת, כמו כל "מדינה מתוקנת". ואם כן, למה?

בשיא הבירור הכואב הזה נחתה עלינו מלחמת "משיב הרוח" (המכונה בינתיים חרבות ברזל). 

תגובות עם ישראל לאירועי המלחמה היוו תשובה מוחצת לעצם שאלת האחווה. אין ספק ש"אנשים אחים אנחנו", באחווה מהותית, השונה לגמרי מסתם "הזדהות" וסולידריות שבין אזרחי אותה מדינה. כעת נותר לברר למה אנחנו אחים ובשביל מה.

תגובות הטרלול הכמעט סוריאליסטי של כל העולם, ובעיקר של אותן אומות, תרבויות וארגונים איתן חלקים מהעם הרגיש אותה הזדהות ערכית ותרבותית, היוו תשובה מוחצת לעצם שאלת הייחוד. אין ספק ש"קולקטיב שונה אנחנו", שוני מהותי שאינו מותנה בתפיסות עולם ובערכים מודעים. כעת נותר לברר למה אנחנו מיוחדים ובשביל מה.


עם הנצח ניצח כבר,

משה

20.5.24

איך שהאוייר נקי יותר, טהור יותר! באבוד רשעים רנה.

רוצים לדעת מה רואה בחזונו ימ שרואה במחזה נבואי בזמן המקרא את מה שאירע לנשיא אירן ימח שמו?

הוא רואה איזה דבר עגלגל שמסתובב בשמים ופתאום הרוח מעיפה אותו, מתרסק ועולה באש ביערות באזור הרים, וכך נעלם תוך כדי סערה בזמן סופה. 


ואיך הוא מתאר את זה במילים?

הנה זה לפניכם (תהלים פג', העוסק בסופם של הקמים עלינו לכלותינו):

אֱֽלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל

כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ׃


כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר

  וּ֝כְלֶהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים׃


כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַעֲרֶ֑ךָ

  וּבְסוּפָתְךָ֥ תְבַהֲלֵֽם׃


כן יאבדו כל אויבך ה'!

משה

1.5.24

שמחה רבה, שמחה רבה, פסח הגיע: אביב בא! (לא, זו לא טעות דפוס)

כמה שמות יש לפסח? כל ילד יודע: חג הפסח, חג החרות, החג המצות וכמובן חג האביב.

ואכן, כך גם מצווה התורה: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... היום אתם יוצאים בחודש האביב".

ומסביר הרמב"ן שיש מצווה לזכור את החודש "שהיה" אביב. לשון מוזרה קצת. מה הכוונה "היה" אביב? לא עדיף שחל באביב, היום שהיה בתקופת האביב?


ועוד אומרת התורה: "שמור את חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים".

מה זה חודש האביב? וכי יש חודש אחד לאביב? ולמה האביב בהא הידיעה? 

(אגב, הכוונה בלשמור את החודש היא למצוות עיבור השנים: שנת ירח כ 355 ימים, שנת שמש 365 ימים. בעקבות הפער הזה עלול חודש ניסן (חודש ירחי) לזוז כל שנה כ 11 יום בתוך שנת השמש הרחק מעונת האביב. אז כל כמה שנים מעברים, השנה בהריון ויש לה חודש נוסף, אדר ב'. כעת ניסן זז בחזרה "למקומו", באביב).


ובכלל, זה אמנם נעים ואפילו רומנטי לקשר את פסח לעונת האביב, אבל מה זה כל כך משנה? ואם היינו יוצאים מעבדות בסתיו או בכל עונה אחרת? למה התקופה בשנה זה ענין כל כך מרכזי? ועוד, למה לא רואים צורך לקרא לסוכות חג הסתיו, ולשבועות החג הקיץ?

משהו פה מוזר.


מסתבר שבלשון הקודש, בשפת המקרא, אביב אינו שם של עונה או תקופה בשנה. לפי רש"י (בראשית ח' כב') יש 6 עונות בשנה, אף אחת אינה נקראת אביב. העונה שמתחילה בדיוק במחצית ניסן נקראת בכלל "קציר"...

רגע, אם לא עונה אז מה זה אביב? ומה זה "חג האביב", "חודש האביב"? 

אביב הינו שם של שלב בצמיחה של התבואה. ההתחדשות של התבואה על פני הקרקע, הבצבוץ הראשוני של הגבעול החדש שממנו תתפתח שיבולת נקרא אביב.

אז מה הקשר? 

מה שקרה בפסח הוא שהבאנו את ה"אביביות" לעולם האנושי! לאנושות שהיתה "תקועה", שכגורלה נתון בידי גחמותיהם של אלים, כלואה ביד הגורל, שחיה בתפיסה פרעונית שאומר על עצמו "אני עשיתיני", אין לי התחלה ואין לי סוף, שמשועבדת לכוחות טבע מעגליים ומחזוריים. אנחנו יצאתנו ממצרים וחדשנו: עבדות אינה גזרת גורל! אפשר לצאת לחרות! הטבע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי (ראה מכות מצרים), האדם יכול להשתנות, אפשר להתחדש, להתקדם, וכו'.

דרכנו הופיעה בעולם האפשרות להתחדשות אנושית, לתהליכי צמיחה והתפתחות שהאדם לוקח בו חלק פעיל, הולך ומשתכלל, שהאדם מתפתח וגדל. 

אביב זו לא עונה בשנה, אביב זה מצב קיומי של התחדשות והתפחות. בתבואה ובאדם. של אפשרות לתקן, לשנות, לשפר, לשכלל.

כעת ברורים דברי הרמב"ן: זה החודש ש"היה" אביב! וכן דברי הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו!"


מעתה אמור: שמחה רבה שמחה רבה, פסח הגיע: אביב בא!


שלכם,

משה

14.4.24

מגילת אסתר, תענית אסתר, משתה אסתר... למה הכל "אסתר"?

 השנה שמתי לב למשהו מענין תוך כדי קריאת המגילה.

ישנו פסוק מפורסם במגילה: כי אם את תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות

רגע, אם "רווח והצלה יעמוד ליהודים" אז ההצלה בעצם מובטחת! אם ההצלה מובטחת, מה בכלל חוגגים בפורים?

מסתבר שכל הסיפור הוא לא על ההצלה מידי המן ואחשוורוש, שהרי אומר מרדכי שידוע מראש שזה מה שיקרה. אבל השאלה הגדולה שהדהדה בשמי שושן היא למה זה קרוה לאסתר? למה היא נמצאת במצב כה נורא? למה היא נלקחה בשבי של המלך? למה עוברים עליה כל הצרות הללו? 

אומר לה מרדכי: אני לא יודע, אבל כעת מסתבר שמהמקום הקשה והנמוך שאת נמצאת דווקא את יכולה לעשות דברים שאחרים לא יכולים, שאמנם אינם הכרחיים אבל ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?! אנו אמנם משתמשים בביטוי זה "הגעת למלכות" כדי לציין משהו טוב, אבל במקרה של אסתר הביטוי הזה הוא דווקא תמצית הצרה שהיא נמצאת בה! היא בשבי בבית המלך והפעולה שהיא נדרשת לעשות מן הסתם יקבע את השבי הזה!

אומר לה מרדכי, יש כאן שני סיפורים, זה של כלל ישראל וזה שלך. לסיםור של כלל ישראל יש מהלך ידוע וקבוע: רווח והצלה יבואו ליהודים. השאלה הגדולה היא האם את מזהה את נקודות השקה בין שני הסיפורים, האם את רותמת את הסיפור האישי שלך, הצרה הנוראית הפרטית, לסיפור הכלל ישראלי.

ואסתר נכנסת לסיפור הכלל ישראלי עם כל הכח. לכן הכל על שמה! זה התענית שלה, זו המגילה שלה.


מבקשת אסתר: כתבוני לדורות. 

כל אחד מאיתנו יהיה מתישהו במצבה של אסתר המלכה. יהיו לו צרות, לפעמים גדולות מטד. האם הוא ידע להלחיט החלטה נכונה? ימצא את ההשקות לסיפור הכלל ישראלי? האם הוא יתחבר אליו ובזה הוא בית אביו יזכו לחיבור עם הנצח?



11.1.24

הישראלי החדש (ב)

 ביום שמחת תורה תשפ"ד פקח עיניים ישראלי חדש:

ישראלי שיודע שמה שנקרא עד עתה יהדותו אינה כי אם ישראליותו הטבעית, 

ישראלי שיודע שישראליות זו היא אמנם ברית דמים אך בעיקר ברית חיים,

ישראלי שיודע שברית החיים הזו היא אמנם ברית גורל אך בעיקר ברית יעוד,

ישראלי שיודע שהקמת מדינה "אירופאית בטוחה ליהודים" אינה ברית יעודו,


ישראלי שיודע שישראליות זו אינה דתית או חילונית, חרדית או ציונית, ואינה נתנת לחלוקה,

היא פשוט טבעית.


עם הנצח ניצח כבר,

משה