** עבר עריכה בחודש אב-רחמן תשפ"ב**
עם הצניעות המתבקשת, הפנמה של הכתוב כאן כמוה כפקחון עיניהם של העוורים ב"
משל הפיל" ויש בה כדי לשנות הסתכלות על נושאים משמעותיים בחיינו.
לפניכם נסיון לעשות את הבלתי אפשרי: לתת הגדרה מילולית ליהדות כדי להבין מי אנחנו.
אמנם זה בלתי אפשרי, ולא רק בשל היות היהדות תופעה הפועלת בהסטוריה וככזו הרי שהיא לובשת ופושטת צורה, אלא שכפי שאמר הרב קוק זצ"ל, כוונת הביטוי המופיע בתפילה "ורוממנו מכל לשון", כוונתו שהייחודיות שלנו כל כך נשגבה שהיא מעל יכולת התמלול וההמשגה של כל לשון, אפילו מלשון הקודש.
לכן נסתפק בנסיון להגיע להגדרה שתהיה כמה שיותר קוהרנטית עם דברי חז"ל ורבותינו לדורותיהם ועם המאפיינים העובדתיים של עם ישראל כפי שבאו וממשיכים לבוא לידי ביטוי לאורך ההסטוריה שלנו.
אז הנה היא:
יהודי הוא כל השייך לקבוצה אשר לה "מצב קיומי במימד רוחני-קיבוצי"*.
זהו.
...אוקיי, דורש הסבר. אז ננסה לפרוט שלב אחר שלב.
א. מצב קיומי.
א.1. מהות וזהות.
"מצב קיומי" עניינו מהות ולא זהות. ההבחנה בין שני המושגים חשובה מאד.
מהות זה מה שאני וממילא מגדיר אותי במימדי הקיום השונים (ראו להלן). מהות אינה תלויה או מושפעת מפעולה, מחשבה* או בחירה. היא נכפית לכן לא ניתנת לשינוי.
זהות, מורכבת מדברים איתם אני (היינו, מצבי הקיומי במימד הנפשי) מזדהה. הזדהות היא תוצאה של בחירה ומחשבה. כיוון שכך גם ניתנים לשינוי.
א.2. מימדי קיום.
"מצבים קיומיים", כלומר מהויות, מתבטאים במימדי קיום שונים. דוגמאות:
מצבי הקיומי במימד האבולוציוני הוא שייכותי למין האדם הנבון (Homo sapiens).
צבע עורי/עיניי הוא אחד הביטויים של מצבי הקיומי במימד הפנוטיפי.
מצבי הקיומי במימד הגניאלוגי מתבטא במקומי במשפחה (אח/בן/אב וכו').
היותי זכר/נקבה הוא מצבי הקיומי במימד הגנטי-פיזיולוגי**.
גילי ברגע נתון הוא מצבי הקיומי במימד הכרונולוגי הפרטי.
היותי בעל חופש רצון ובחירה הוא מצבי הקיומי במימד הנפשי.
כאמור, בכל המימדים הנ"ל מדובר במצבים קיומיים "כפויים", היינו במהויות. גם אם אני מאד רוצה, אני לא יכול לא להיות נכד/ בגיל 55/ בעל בחירה חופשית וכו'.
לעומתם, יש מרכיבי של זהות. לדוגמא: סולם הערכים שלי, שייכות חברתית, אזרחות, דת, מפלגה פוליטית, מועדון כדורגל, תרבות, שייכות מגזרית וכו'.
כל אלו ביטויים במימדים שאינם קיומיים, כלומר הם ניתנים לבחירה חופשית וממילא גם ניתנים לשינוי והשינוי אינו משפיע על מהותי.
א.3. טבע המהות.
למצבי הקיום יש אופני ביטוי, כלומר יש להם טבע.
מצבם הקיומי של בעלי חיים במימד הנפשי הוא "כפוי". לכן מבטאים את מצבם הקיומי בכל המימדים בצורה טבעית ואינסטינקטיבית. סוס מבטא את "סוסיותו" באופן מלא באופן טבעי. כל חריגה מזה תהוה סמפטום למצב פתולוגי. למשל, בע"ח שעבר "החתמה", השתבש בנפשו ולכן מחזר אחר בני אדם ולא אחר בני מינו.
מצבו הקיומי של האדם במימד הנפשי הוא "בחירי". לכן, במימדי קיום מסויימים הוא איבד את האינסטינקט והטבע ופועל בכח הבחירה כדי לבטא את מצבו הקיומי. כיון שכך יכול להתכחש אליו, אולם גם במקרה זה ההכחשה תהיה חריגה מטבעו ותהווה סמפטום למצב פתולוגי. למשל אדם שיבחר לנבוח במקום לדבר.
א.4. יחודיות קיומית ואחדות המימדים.
חלוקת המצב הקיומי למימדי קיום שונים יכולה להטעות, שכן יש לכל ייצור ייחודיות קיומית שהיא מתבטאת בכל המימדים שהזכרנו. הייחודיות הקיומית נמצאת במימד הקיומי "הפנימי", העמוק והסגולי ביותר, דהיינו הרזולוציה המהותית העמוקה ביותר.
מימדי הקיום הינם כמו קבוצות מתמטיות של אלמנטים שנמצאות זו בתוך זו. בגדול: כימיה (דומם), ב תוכה תת קבוצת הביוכימיה (חיים), בתוכה בעלי הנפש (בעלי חיים), בתוכה בעלי בחירה (האדם), בתוכה בעלי קיום רוחני קיבוצי (ישראל),בתוכה בעלי קדושת מקדש (שבט לוי) בתוכה בעלי קדושת היכל (כהנים). כלומר, היחודיות הקיומית היא הקבוצה הקטנה ביותר אליה הישות שייכת.
כך למשל הייחודיות הקיומית של דולפין נובעת מהביטוי במימד הנפשי (שהוא המאפיין הספציפי של בעלי חיים עילאיים) ולא בביטוי המימד הפיזיולוגי, שזה משותף לו עם צמחים. כך גם ייחודיותו הקיומית של עץ ברוש נקבעת ממהותו במימד הפיזיולוגי, שכצמח זהו המאפיין הפנימי ביותר, אבל לא במימד הכימי-מולקולרי שבזה הוא משותף עם הדומם.
נסביר את עניין היחודיות בעזרת דוגמאות.
לעץ תפוחים, לסוס, לנמלה וגם לנו יש מצב קיומי במימד הגניאולוגי (הורים, צאצאים, אחים וכו'). אבל לא הייחודיות הקיומית אינה במימד הגניאולוגי ולכן הורות ואחוות התפוחים אינה כזו של הנמלים, ולא זו וזו כסוסיית ולא כל אלו כהורות או האחווה באדם.
כלומר הביטוי בפועל של המצב הקיומי בכל המימדים האחרים נגזר ממימד הקיום הייחודי.
כשגורילה הולך הוא נשען גם על ידיו (כנגזר ממצבו הקיומי במימד האנטומי). זה מה שנכון ובריא לו בכל המימדים.
כשאדם הולך, נשען רק על שתי רגליו. אמנם הוא יכול לבחור ללכת "הליכת גורילה", אבל זה נוגד את טבעו במימד האנטומי ובסופו של דבר יזיק לשריריו, לעמוד השדרה וכו'.
כשסוסה מניקה סייח, היא עושה זאת על פי יחודיות טבעה הסוסי האינסטינקטיבי: עפ"י השעון הביולוגי הסוסי, בהרכב חלב לפי פיזיולוגיה סוסית, ביצירת קשר אם-ולד סוסיי וכו'.
כשאשה מניקה את ילדה, פועלת ייחודיותה האנושית-בחירית (שמייחד אותה על פני בעלי חיים במימד הנפשי) גם בכל המימדים שלכאורה "מקבילים" עם בעלי החיים. היא יכולה לבחור לעשות זאת בצורה סוסית (כמות/ הרכב החלב, צורת ההנקה, סוג הקשר רגשי וכו'), אך תהיה זו עדות למצב פתולוגי, וממילא מזיק לה ולילדה.
ב. רוחני.
יש מימדי קיום משותפים לכל הבריות ויש שלא. מימד הקיום הכימי משותף לאבן ולייצור חי אך המימד הביוכימי לא. הוא קיים בצמחים ומשותף עם בעלי החיים אך לא עם הדומם. כך גם לבע"ח מימד קיום נוסף שאינו קיים בצמחים, המימד הנפשי.
כך, נוסף למימדים (ולביטויים) שהוזכרו לעיל: כימי (דומם/חי), ביו-כימי (צמח/בע"ח), אבולוציוני (דולפין/הומו-ספיאנס), גניאולוגי (אחות/בן) ונפשי (בחירי/אינסטינקטיבי), יש לאדם מימד נוסף שלא משותף עם בעה"ח. המימד הרוחני.
ג. קיבוצי.
גם במימד הרוחני יש ביטויים שונים למצב קיומי: ישראל או אומות העולם.
המצב הקיומי הרוחני-קיבוצי של עם ישראל נקבע בעת יצירתו/בחירתו על ידי מקור הקיום כולו, החומרי והרוחני.
כך יש להבין משמעותן של פסוקים רבים כמו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו", ועוד.
אגב, גם בתוך עם ישראל קיים מימד קיומי נוסף: המימד הקדושתי, והביטויים בו הם שבט לוי או ישראל. וגם בשבט לוי יש מימד קיומי נוסף של קדושה וביטויו: לוי או כהן.
ד. בחזרה לכותרת.
ה"קיום יהודי" הנו אם כן ענין מהותני. כלומר, היהדות היא ליהודים מה שה"אדמיות/אנושיות" היא לאדם/בן אנוש הפרטי.
שייכות לעם ישראל היא הביטוי במצב הקיומי הרוחני-קיבוצי העצמי ביותר, וככזה הוא זה מתבטא בכל מימדי הקיום השונים. כלומר, יהודי אוכל, ישן, נושם, חושב, מרגיש, בוחר וכו', כפי שנגזר מיהדותו ולא מאדמיותו. כשם שסוס אוכל, ישן, נושם וכו' כנגזר מסוסיותו ותפוח מתפוחיותו.
ה. השלכות
ה.1. תורה ומצוות.
עם יצירת/הופעת מצבו הקיומי הרוחני-קיבוצי של ישראל נמסרו לו במעמד סיני חוקי טבעו (= אופן ביטוי מהותו), דהיינו בהתגלות נבואה (="תורה מן השמים"). זה מסביר למה עצם אפשרות קיומה של התורה כמכלול מותנית בקיומה של ישות קיבוצית אחדותית (יש מצוות לכהנים, למלך, לנשים, לגברים, ללויים). אכן, התורה נתנה לנו כקבוצה רק לאחר שעמדנו "כאיש אחד בלב אחד" (זה לא איזה שבח פיוטי אלא תיאור קיומו של תנאי לקבלה/קיומה של התורה). לכן מברכים לפני קריאה בתורה: אשר בחר בנו מכל העמים (שלב ראשון- יצירת הישות הקיבוצית) ונתן לנו את תורתו (בשלב שני- מסירת פרטי טבע חייו של הקיבוץ).
במילים אחרות, איננו יהודים כי קבלנו/מקיימים את התורה (מצוות/אורח החיים/ערכים/ אמונות וכו'). להיפך! קבלנו ומקיימים את התורה כי אנחנו יהודים.
כלומר, בשונה ממה שנהוג בטעות לחשוב (ולפעמים להטיף כחזרה בתשובה...) התורה אינה מגדירה אותנו ואת ייחודינו. להיפך! כתוצאה מייחודינו היא נתנה לנו כי רק בה נוכל לבטא ולהוציא לפועל את טבענו בכל מימדי הקיום. היא הביטוי לעצמיותנו המהותית על מימדיה השונים***.
לכן אומרים חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא (=החטיא את המטרה =לא ביטא בפועל את מהותו) ישראל הוא". מעמדו העצמי אינו מתערער.
כך גם עולה מהפסוקים שהוזכרו לעיל. המהות הייחודית נמצאת בעצם הקיום הקיבוצי רוחני, בעם ישראל.
ה.2. קדושה, נישואין וטומאת מת.
אין דרישה מהגוי להנשא בדרך מסויימת. צריך הסכמה נאנמות וכו', אך לא נדרש טקס שמטרתו לבטא יחסי קדושה בין בני הזוג. החיבור בין איש לאשה בעם ישראל קשור למימד הרוחני-קיבוצי שלו שנובע מקדושת היוצר של המימד הזה.
נגזר מזה שלמרות שאומות העולם חייבים להמנע מגילוי עריות, אין בהם דין ממזרות. ענין הממזרות רלוונטי למצבו הקיומי הרוחני-קיבוצי של עם ישראל.
אין גוף המת של אומות העולם מטמא בטומאת מת. קדושת הגוף, וטומאתו לאחר יציאת הנשמה, נובעת מהמימד הקרוחני-קיבוצי של עם ישראל. ממילא כשנשמתהגוי עוזבת את גופו,אין מעבר מקדושה לטומאה.
ה.3. מגזרים.
זהות דתית וזהות לאומית כשמן כן הן, זהות, היינו ערכים ו/או פעולות איתן האדם הפרטי מזדהה ואותן בוחר כדרך לבטא הזדהותו עם הקבוצה/ הערך. לכן האדם הפרטי באומות העולם יכול לבחור להיות נוצרי, בודהיסטי וכו' או אפילו ללא דת (חילוני), בן לאום זה או אחר, או אפילו ללא לאום (אזרח). יכול להמיר דתו, שייכותו הלאומית, וכו'.
אבל ביהדות אין זהויות. כל המילים שהתרגלנו להשתמש כמו: דתי, חילוני, וכו' אינן קיימות מצד האמת בעם ישראל. יש רק מימד קיומי-רוחני קיבוצי הנקרא "ישראל", וכל המגזרים המדומים הללו קשורים למהותו באותה מידה. כמובן, בהיות האדם בחירי במימד קיומו הנפשי, כל אחד נע על "רצף" של בחירה לביטויי מצבו הקיומי, הן רצף של הרצון האישי לבטא מצבו הקיומי והן רצף של היכולת לבטאו בפועל במימדי קיומו האישיים.
אבל עצם מהות היהודי הפרטי, כלומר מצבו הקיומי-רוחני-קיבוצי, בלתי תלויה במיקומו על הרצף.
שלכם,
משה
* כפי שיוסבר להלן, מצב קיומי הינו מצב כפוי ולא בחירי. אם כן, כיצד אפשר "לרכוש אותו" על ידי גיור?! על כך בע"ה נרחיב בפוסט בעתיד.
** אדגיש שאיני דן בקשר שבין מצב קיומי זה לבין ביטויו ההתנהגותי (גברי או נשי) או הרגשי כלפי הזולת (אהבת איש/ אהבת אשה), וגם לא בדרכים שבהם צריך או בוחרים לבטא ביטויים אלו. אין זה עניינו של פוסט זה ואני מקווה שלא יסיט את הדיון.
כן אציין שהמושג "זהות מגדרית" נוצר בגלל הרצון להפריד בין מהות מינית (מצב קיומי גנטי) לבין הביטוי הרגשי בתחום המשיכה הגופנית. כמובן שיש בזה מניפולציה סמנטית והיא כמו להגיד שבמהות אני שייך למין הביולוגי (species) "האדם הנבון - Homo sapiens" אך ב"זהותי האבולוציונית" היא בחירית ואני מזדהה כניאנדרטל, כדולפין וכו'. כשם שלא עולה על הדעת לומר ששייכות זו והמשתמע ממנה נתונה לשינוי עפ"י ההזדהות שלי עימה, שיקוליי, נטיותיי וכו', כך גם במהות הגניטלית-מינית.
*** ולא כמו שמצטטים בצורה מוטעית את דברי רבנו סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא בתורתה, שכן אמירתו היא בתורותיה, כשכוונתו להדגיש את הצורך בתורה שבכתב ובע"פ יחד.
