אומרים לנו חז"ל: לא היו ימים שמחים לישראל כיום הכיפורים וטו' באב.
מילא טו' באב, המון אירועים שמגבירים אהבת אחים ואהבת חינם. אבל מה שמח ביום כיפורים? מוזר.
לא, לא מוזר בכלל. דווקא ברור. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". מכפרים לנו, לא נשמח?
השאלה אם כך, למה מכפרים וסולחים לנו?
נחדד את השאלה.
חותמו של הקב"ה הוא האמת, ומידת האמת דורשת דין וצדק. אז כיצד פתאום סולח לנו?
תאמרו: עושים תשובה וממילא יש מקום להקלה בדין. אבל יש בין חזל"נו דעה (רבי יהודה!) שיום הכיפורים מכפר מעצם היום אף אם לא שבים אל ה', מעצם התאריך. עובר עליך יום מסוים בשנה ולפתע אתה נקי!
אמנם דעתו זו לא נתקבלה כהלכה בבית המדרש של חז"ל, אבל עצם העלאתה כאפשרות היא מפליאה ביותר ודורשת להבין על מה היא מבוססת. כמובן, שזה עושה את השאלה נוקבת עוד יותר.
ונקודה נוספת. מדוע רק לנו? מה עם שאר האנושות? לא מגיע להם "מבצע כפרה"?
הסוד הוא בהבנת הקשר שלנו עם הקב"ה.
שופט, על פי השכל, לא יכול לסלוח, אבל אבא כן. אבא סולח לבנו. מידת הדין של אבא היא דווקא ללכת עם בנו לפני משורת הדין. אחרת יהיה זה אבא אכזר. זה מה שהאמת והדין דורשים ממי שהתוארו הוא אבא.
אם כך, סולחים לנו כי אנחנו בנים לה'. מיוחדים מאד.
אבל מה זה אומר להיות "בנים לה'"? הכוונה שהגילוי האלהי שבנו כל כך קרוב לבורא יתברך, שבלשון בני אדם הוא מקביל לקרבת הבן לאביו. אנו שיא הגילוי האלהי באדם.
ואז בא יום הכיפורים.
ביום הכיפורים קדושת הזמן מגיעה לשיאה, כלומר, האלהות שמתבטאת גם בזמן מופיעה בשיאה במימד הזמן ביום זה. לא רק קודש, אלא קודש קודשים. כלומר, מימד הזמן נפגש במקורו. כביכול, מגיע היום, הזמן, ש"מחוץ לזמן".
במצב זה נוצר מפגש בין נקודת קודש הקודשים שבזמן לנקודת קודש הקודשים שבאדם, הנקודה המהותית שבגילוי האלהי. ולכן מיד מופיעה תכונתנו היסודית ביותר, היותנו גילוי קדושה עליון, בנים אתם לה' אלהיכם.
המציאות העליונה הזו היא מעל הזמן ולכן מעל ענייני האדם הקשורים לזמן, מעל לענין המשתנה, כמו חטאיו. כשמתגלה נקודה פנימית ועליונה זו, אין יותר משמעות לחטא וכשאנו מזהים בה את עצמנו, החטא נמחק.
לסיכום. סולחים לנו כי מעמדנו הוא גילוי אלהי שקרוב לפני ולפנים לבורא יתברך וביום זה הכל נפגש בנקודת המקור. ואם סולחים, לא נשמח?
אלא שעכשיו לא ברור מה שקודם היה דווקא מוכר ומובן מאליו. אם עניינו של יום הכיפורים כל כך משמח, למה לצוות על עינוי הנפש? ולמה האווירה של חרטה, ובקשת סליחה, ואימת הדין?
להבין זאת צריכים להפנים את המשמעות העמוקה של מה שאמרנו כדי להבין גם את מה שקורה ביום זה.
אם זה אבא שלי, אם זו המהות שלי וכשהיא מופיע בגלוי ממילא הוא סולח לי, כעת העדשה פונה אלי ובודקת:
מי הוא זה שזוכה להחשב "בנו של מקום"? האם אני בן ראוי? האם אני לא מבייש אותי ואותו? האם איני מתבייש מפניו?
אני עומד מול מראה ורואה מי אני באמת ולעומת זה אני יודע מי אני כשאני חוזר לחיי הזמן. אוי ואבוי...
ולכן, בנוסף לשמחה העצומה, התגובה הטבעית היא אותה קרבה אלהית ושמביאה עמה חשבון נפש נוקב.
לא פלא שהתחושה בסוף היום היא שעברנו תהליך של ניקוי במכונת כביסה...
שלכם,
משה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה