עוד נקודות הדורשות הבהרה בענין הרפורמה.
מתנגדי הרפורמה מדברים על הכרח האיזון בין הרשויות שישמשו כבלם זה לשזה וזה מה שמנסה לעשות הרפורמה!
במערכת הקיימת היום כוחו של בג"ץ עולה על כוחה של הממשלה ושל הכנסת. כפי שהוסבר בפוסט קודם, לאחר שמחוקקים חוק תקפותו אינה תלויה רק בזה שהתקבל בהליך תקין אלא שעליו לעמוד גם במבחן אי עשיית עוול ואי צדק, והתשובה לשאלה האם חוק הוא גם צודק וישר ניתנת רק על ידי הבג"ץ.
לבג"ץ המילה האחרונה באשר לצדקת כל חוק, ואף הגדילו לעשות כשהם כוללים בזה גם חוקי יסוד.
לכן, מי שבעד דמוקרטיה במובנה הבסיסי ביותר, היינו "ממשל העם בידי העם למען העם", צריך היה לתמוך ברפורמה שמחזירה את המילה האחרונה גם לגבי צדקתו של כל חוק לעם (דרך נבחריו).
כמובן, מתעוררות מיד שתי שאלות. הראשונה, האם נבחרי העם יהיו נאמנים לרצון בוחריהם? אם לשפוט לפי מקרי גולדפרב בהסכמי אוסלו בתשנ"ו, שרון בהתנתקות בתשס"ו, ובנט בממשלת השינוי בתשפ"ב נראה שאכן השאלה במקום כי ניתן להזיק מאד בזמן ששליט כזה בשלטון וחייבים למצא דרכי פתרון (למשל סימון "סעיפי יסוד" או קווים במצע המחייבים התפטרות מתפקיד אם מחליטים לוותר עליהם וכו'). בכל אופן, בשאלה זו הבחירות נותנות מקום לבוחרים לחזק נבחר אם נשאר נאמן לשליחותו או להענישו אותו בקלפי ולשלוח אותו הביתה.
שאלה שניה ומטרידה יותר היא עריצות הרוב: מה אם הרוב ירצה חוק לא צודק? גם לזה צריך למצא פתרונות. אלא שלצערנו ההסטוריה מלמדת שבמקרה כזה שום כח לא יוכל לעמוד מול כח העם. אם העם באמת רוצה משהו הרי שבמוקדם או מאוחר הוא ישיג מה שהוא רוצה.
בענין מבט מדינת התורה בנקודה זו בפוסט הבא.
שלכם,
משה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה