רקע
שמחת תורה תשפ"ד. ביום זה חדרו אלפי מחבלים מארגון החמאס ומאות מעוזריהם מבין ערביי עזה ליישובים בעוטף עזה וערים במערב הנגב. הפורעים בצעו מעשי רצח וטבח בתושבים, גברים ונשים, תינוקות וזקנים. במהלך יממה רצחו כ 1400 איש וחטפו כ 250. אין מילים לתאר את גודל האכזריות והשמחה בהן זה בוצע.
כנגדם עמדו אזרחים, כתות כוננות, כוחות בטחון וצה"ל
בגילויי גבורה עצומה ועילאית, הן בכמות והן באיכות, ולבסוף הדפו את הפורעים. לאחר
מכן עברו כוחות הבטחון להתקפה על הפורעים ועוזריהם ברצועת עזה.
עומק הטלטלה לאחר ההפתעה והזוועות הוא כה גדול שניתן לומר שבאותו יום מדינת ישראל נולדה מחדש, הן בתפישתה את עצמה ומהותה והן בתפיסת המציאות מול שכניה. בעקבות כך נקלע הישוב היהודי למצוקה מושגית, וגילה שהגדרותיו עד כה אינן תקפות. נוצר צורך לבחון מונחים אלו ולחדש משמעותם במציאות שנגלתה לעינינו.
מובא כאן נסיון להבהיר את המציאות הייחודית של המלחמות
שלנו והיחס המוסרי הנכון כלפיהן. חשוב להבין שהאלטרנטיבות אינן רק עקרונות ה"מוסר
הבין-לאומי" (מערבי-נוצרי= ליברליות רופסת) או "לדבר איתם בשפת המזרח התיכון"
(ערבי-מוסלמי= פראות ברברית).
מלחמה:
מלחמה: אירוע המתרחש בין
ישויות קולקטיביות (לרוב אומות, מדינות, קבוצות אידיאולוגיות וכו').
סוגי המלחמה: על פי
מהותן נכון יהיה לחלק המלחמות לשניים: מלחמה על "משאב", שהן רובן ככולן
של המלחמות המוכרות (על טריטוריה, אוצרות טבע, הגדרה עצמית, שוויון זכויות וכו'), ומלחמה
מסוג פחות מוכר, מלחמה ברוע.
מעורבים: בעת מלחמה הפרט המרכיב את היישות הנלחמת חדל במידת מה להתקיים ככזה והוא קיים כמרכיב של הקולקטיב הנלחם. כל יחיד, בודאי כשזה מרצונו אך גם כשזה בעל כורחו, הופך למעורב ברמה מסויימת מעצם היותו חלק מהקולקטיב הנלחם. הפרטים נבדלים במידת מעורבותם.
בלתי מעורבים: אין בלתי מעורבים.
לדוגמא, חייל צרפתי שגויס מכוח חוק ונלחם בחייל אנגלי שגם גויס מכוח החוק יחשבו
כמעורבים "על מלא", למרות שבאופן אישי-פרטי אין להם דבר אחד נגד השני!
הנסיבות (אזרחות, גיל, מגדר, עיתוי היסטורי וכו') הפכו אותם, בעל כורחם,
למעורבים מדרגה ראשונה במלחמה בין הקולקטיבים אליהם הם שייכים. כך לגבי כל שאר
היחידים בקולקטיב, אין בלתי מעורבים. יהיה הבדל בדרגת המעורבות של היחיד וממילא
ביחס הנגזר כלפיו. דרגת המעורבות תקבע בהתאם להשפעתו על ענייני המלחמה (לדוג' שיבוש
פעילות מבצעית, סיכון לוחמים, מידת השפעה רעיונית וכו').
מלחמה ברוע:
הגדרת הרוע: אידיאולוגיה שבין עקרונותיה נמצאת חתירה פעילה לאבד כל מי שאינו מקבל על עצמו את האידיאולוגיה או שלשיטתה "אינו זכאי להתקיים" (לדוג' דעאש, נאציזם, עמלק).
מטרת המלחמה ברוע: עקירה מוחלטת של כל
יכולת מימוש האידיאולוגיה הנ"ל: אנושית, מבצעית, הסברתית, ארגונית
וכו'.
פתיחת המלחמה ברוע: אין
צורך בארוע או "עילה" כדי לפתוח במלחמה ברוע. ברגע שהדבר מתאפשר יש חובה מוסרית לצאת למלחמה
ברוע לכתחילה, כבר בשלב זיהוי הכוונה, לפני שהיא
הופכת לברת מימוש או מנסה להתממש בפועל.
תגובה פרופורציונלית במלחמה ברוע: מאחר
והצו המוסרי הוא להילחם ברוע לכתחילה, אין כאן "תגובה" לפעולה כלשהי
מצידו. כיון שזו לא תגובה, אין גם מקום לפרופורציונליות (יחסיות) של הפעולה
הננקטת. יעד המלחמה הוא העקירה של כל יכולות הרוע לממש או לקדם רעיונותיו
באופן מוחלט, לא "בפרופורציה" וביחס לדבר אחר.
חפים מפשע: כאמור, בכל מלחמה כל
היחידים מעורבים במידה זו אחרת. על אחת וכמה במלחמה ברוע שהיא מלחמה טוטאלית. כל
יחיד שמרצון או שעל כורחו מסכן חיילים או פוגע בהשגת יעדי המלחמה הוא מעורב ברמה כזו
שיש לעשות כל הניתן לסלקו.
הסכמי שלום/ הפסקת אש במלחמה ברוע: מבחינה
מוסרית (ואסטרטגית) יש להלחם ברוע עד תום. על כן אסור להגיע ל"הסכם שלום" או
ל"השגת שקט" מול הרוע. כל עוד זה ניתן יש לעשות הכל כדי לעקרו.
השלכות למצבנו כיום:
מלחמותינו הם מלחמה ברוע: אירועי הטבח בשמחת תורה תשפ"ד גרמו לנו להבין שטעינו עד כה בהבנת סוג האויב וסוג המלחמה מולו. הקונספציה שמדובר במחלוקת על טריטוריה היתה שגויה. מסתבר שמדובר באידיאולוגיה ג'יהדו-נאצית הקוראת להשמדת מדינת ישראל, הרג כל יהודי באשר הוא, ועקירת כל ערך וכל אדם המזוהה עם היהודים והיהדות. יש להכיר בכך שזו האידיאולוגיה המשותפת לנאצים, דעאש, חמאס, איראן, חיזבאללה, הרשות הפלסטינית ותומכיהם בארץ ובעולם, בתחפושת של קונפליקט טריטוריאלי, הגדרה עצמית, כיבוש, זכות שיבת פליטים, חרות, וכו'.
השלכות:
א. היציאה למלחמה היא לא בגלל זכותינו להתגונן אלא בגלל החובה
המוסרית לעקור את הרוע.
ב. העולם היה חייב לצאת איתנו למלחמה כבר ברגע הצהרת הכוונות. עלינו (ועליהם) לדעת שכעת אנו נלחמים גם בעבורם.
ג. אין להתייחס למלחמה כתגובה לטבח ולכן אין משמעות לשאלת
הפרופורציונליות.
ד. הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר במלחמה ברוע היא עצם המלחמה
בו ומחיקתו מעל פני האדמה. כל פעולה נוספת שעלולה לסכן את חיי הלוחמים או פוגעת
ביעדי המלחמה היא לא מוסרית ולא הומניטרית.
ה. הפסקת אש או "הסכמי שלום" מול הרוע הנם פעולות
לא מוסריות הנותנות לו מרחב להתבסס ולהתחזק.
מדינת ישראל:
המציאות כופה עלינו תפקיד היסטורי ומנפץ את הקונספציה שראתה בציונות תנועה להקמת מדינה יהודית שעניינה "מקלט בטוח" ליהודים נרדפים, או הקמת "אירופה ליהודים".
אבל מסתבר שלא שרדנו 3000 שנה וקמנו לתחיה מן אפר הגלות רק כדי להקים מדינה שבה נוכל "להיכנס לממ"ד בהישמע צבע אדום". ודאי חשוב מאד שיהיו לנו כל אמצעי המיגון המעולים ביותר וכו' אך הפיכת ה"מקלט בטוח" לאידיאל קיומי רק מאפשר לרוע להתחמש ומתדלק את נסיונותיו להגיע ליעדיו.
העובדה שלאורך ההיסטוריה הרוע הזוועתי ביותר תמיד מזהה בעם ישראל את הניגוד המוחלט ל"ערכיו", הרי זו מחמאה שאומרת דרשני. ודאי שאנו כמהין ליום בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל סטירת הלחי שקבלנו
בשמחת תורה הציבה בפנינו גם מראה, ממנה נשקף עם נפלא שהוא האנטיתזה לרוע. ככזה מוטל עליו לפעול
ואף להוביל את העולם למלחמה אקטיבית כדי לעוקרו מעל פני האדמה.
במילים פשוטות: בשמחת תורה תשפ"ד הבנו שכוונת אויבינו אחת: להשמיד את כל עם ישראל (טבחו בעיקר בפעילי שלום), את כל הדבק בו (טבחו בתאילנדים, בדואים וכו') ואת כל ערכיו (עשו זוועות שנוגדות את יסודות המוסר הבסיסיים ביותר).
לא הגדרה עצמית, לא שטחים כבושים ולא "נעליים".
הצו המוסרי והנאור מול הרוע הוא פשוט: "הבא להרגך, השכם
(כלומר תתעורר לפניו!) להורגו".
עם הנצח ינצח,
משה
