הטקסט הזה עוד צריך עבוד אבל אני מפרסם אותו כבר עכשיו בהמשך לארועי השעה. מי יודע מה יוליד יום...
עשיה
התעוררת בבוקר. רגע, עצום עיניים שוב.
קח נשימה עמוקה... נשוף,
עוד נשימה – ארוכה, איטית...
עכשיו תרפה.
הגוף שוקע לשקט.
שים לב למערכת החיים בתוכך:
לב פועם בקצב מדויק, שולח חיים לכל איבר.
מוח – מיליארדי מסרים חשמליים בורקים.
בתוך כל תא – חמצן נכנס, אנרגיה נוצרת.
מערכות הגוף כולן פועלות יחד –
הכול מתואם, פועל, חי.
רגש, מחשבה, תנועה – מסומכרנים מתוך חיבור מופלא.
אתה פוקח עיניים – פלא כשלעצמו - אור זורח, שמים פתוחים, עצים נעים ברוח.
קולות ציפורים, רחש עלים.
החושים מתעוררים.
משהו בך יודע שכל זה אינו מחוייב המציאות,
ופתאום נתקף צורך עז להודות.
על הראיה, על הנשימה, על עולם ומלואו,
על היכולת להודות.
ואתה מוצא את עצמך מודה.
בעצם, אתה מודה ומוצא את עצמך.
"מודה אני לפניך..."
אתה יוצא לדרך.
רואה את עצמך בתוך העולם –
חלק מן הטבע, פועל, חי,
חלק מן האדם.
האדם הבוחר להודות.
אדם שבהודאתו עובד,
חורש, בונה, יוצר.
אתה מצטרף לעדת האדם,
ואתה רואה עבודתו הרוחנית של האדם,
אתה במקדש מעט ולבך במקדש.
רואה את האבנים, המזבח,
"תשמרו להקריב לי במועדו"
מריח את ריח הקטורת,
ריחות מעולם עליון שמרוממים אותך.
"מעשה רוקח, ממולח טהור קודש..."
החומר עולה ונעשה טהור, קודש.
כאן אתה נחשף לפלא התבונה האנושית,
המחפשת סוד.
רואה אדם עובד בשכלו ובכל כוחות נפשו.
עיניו בספר, מוחו קודח...
"בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת..."
ועם מידותיה גם מידותיו מתעלות.
וכך אתה בעולם –
עשיר, מדויק, פעיל, חי.
עולם שעדיין לא גילה הסוד שמחיה את הכל –
אבל יש תחלה של הכרה ועליה אתה מודה.
ונשמע קריאה לעדה להמשיך הלאה, שכן בידיה מפתחות השער לגילוי גדול יותר:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."
יצירה
הנשימה משתחררת עוד.. קלה, רכה.
אתה נעשה קל... כמעט מרחף.
המציאות נראית רגילה – כמו בעולם שכרגע עזבת,
אבל משהו בפנים נפתח.
כמו מסך שנשמט – ואתה רואה מעבר.
הטבע איננו רק עצים והרים וים –
מתגלים בתוכו הכוחות שמחיים אותו.
וכמנצח בתזמורת אתה מכריז:
"ה' מלך, ה' מלך.."
ומיד, זרמים נעים לכ עבר
בין העלים - תנועת רוחנית,
בין הגלים – תנועה מלאכית,
בין הרוחות – כוח סמוי ומחולל.
והכל מהלל,
"ברוך שאמר והיה..."
אתה מרחף בין שכבות בריאה,
בין ובתוך אטומים – כוחות נעלמים פועלים.
הכול מלא חיים, מלא קשרים –
מאות קווים דקים של אור מחברים את הכול.
ואתה שר – והבריאה כולה שרה איתך -
"הללוהו כל כוכבי אור"
לא בקול חיצוני – אלא בעצם מהותה.
"רוח סערה עושה דברו"
העולם סביבך איננו דומם יותר–
"הללו את ה' מן הארץ"...
הוא שותף, וכל שותף – גם עד:
"כל הנשמה תהלל יה".
גם מחשבותיך – חלק מהרמונית הזמרה.
הלב שלך לא רק משאבה נפלאה – אלא כלי הילולים,
חלק מהשירה הגדולה.
התודעה שלך נפתחת.
אתה חש זרימת חיים שאינה רק פיזיולוגית – זו חיות אלוהית.
והחיות – היא כוללת.
ואתה לא לבד, אתה חלק מקהל ישראל,
אתה עם דוד המלך, מצהיר לעיני כל הקהל:
"ברוך ה' אלהי ישראל".
ומול הקהל – ים סוף.
רוח נושבת וקירות מים ניצבים.
עם שלם צועד בתוכם – ואתה איתם.
גם צופה מן הצד, גם חלק מהעוברים.
כאן הנס כבר איננו נוגד את הטבע.
זה אותו כוח – שכעת מופיע בגלוי.
הים מהלל. היבשה מהללת.
וגם הלב – מהלל,
"זה אלי ואנוהו".
ומתגלה התכלית:
"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך..."
במקום אשר איווה למושב לו,
שכוננו ידיו.
אשר רק בהיותכם כולם שם
ה' ימלוך לעולם ועד".
ואתה מוצא עצמך קורא:
"ישתבח שמך לעד מלכנו".
ולפני שעדתך מתרוממת לגילוי נוסף אתה שוב סוגר עיניך, ושוב נשמע הקדיש:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."
בריאה
העיניים נפתחות. אין יותר עולם חיצוני.
אבל ההכרה – פתוחה מאי פעם.
שקט. אין תנועה. רק הוויה נוכחת.
ואתה – תודעה צלולה.
ובתוך התודעה הזו – אור עולה.
לא אור גשמי – אור מוסרי, אור דעת, מבחין,
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ..."
אמת מובהקת: אור וחושך, טוב ורע.
האור הזה לא משתנה – הוא מתחדש
"המחדש בכל יום - תמיד"
בו בזמן מתחדש בכל יום ונצחי תמיד.
אתה לוחש – ונשטף בגל אהבה.
לא רגש, אלא מציאות.
האהבה האלוהית רואה אותך –
ומאירה אותך באור שאין בו תנאי.
ואתה מרגיש: אינך לבד.
אתה חלק – חיוני, פועם – כמו תא בלב, כמו ניצוץ בנר.
"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ..."
אתה - וכנסת ישראל. כנסת ישראל – ואתה.
כל הנשמות מחוברות –
כמו נימים בלב אחד.
כלל הנושם דרך כל יחיד,
וכל יחיד חי מתוך הכלל.
אתה וכנסת ישראל –
מאוחדים עם האלוהות שבחרה בישראל באהבה.
ובעיניים סגורות, בתודעת שלמות ההתחברות
מתפרצת הקריאה:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד"
יש רק התאחדות.
"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד."
אהבה. ייעוד. התאחדות. הכל בהיר.
"ה' אֱלֹקֵיכֶם – אֱמֶת."
ועם האמת – ודאות האמונה.
ואז, בתוך הדממה של האחדות,
פורצת תודעת ביטחון מוחלט - גאולה.
יש מהלך, העולם הולך ונבנה לתיקונו.
וישראל – בלב מהלך התיקון.
"גוֹאֲלֵנוּ? ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ!"
ואתה מרגיש – אתה חלק ממנה.
ושקט.
אצילות
אתה אינך עולה — אתה נוכח מול אור אין סופי.
אין זמן. אין נפרדות
כמעט בלי תודעה נפרדת — אתה נוכח מול רצון פשוט. אינסופי.
אין יותר גוף, אין תחושות, אפילו לא מחשבות.
האור לא עוטף אותך —
אתה רק קיום מול רצון טהור וקרוב.
קרוב כדי לחישה.
קרבה עצומה שכמעט משאירה אותך חסר מילים,
אך מאפשרת ללחוש:
"ה' שפתי תפתח.."
קרבה עצומה שבה אתה מרהיב עוז
ופונה בפניה ישירה,
"ברוך אתה!"
קרבה כה עצומה בה אתה כביכול מרגיש את תוכן הרצון,
ואתה הכלי לבטא אותו.
אהבה אין סופית- "גומל חסדים טובים, מגן אברהם"
גבורה אין סופית- "בעל גבורות, מחיה המתים"
קרוב כדי לחישה - אך מרוחק לאין סוף- "אתה- קדוש! האל הקדוש"
והבורא פועל דרכך.
הברכות יוצאות מפיך — לא כניסוח אנושי,
רק נביעה ממעמקי הרצון העליון.
בחיתוך שפתיך שלך כל העולמות — עשיה, יצירה, בריאה —
מתמלאים שפע.
ודרכך נשפעת ההטבה.
רצון עליון היוצא לפועל בתנועת שפתיים:
"חונן הדעת ורוצה בתשובה, רופא חולים ומברך השנים, מקבץ נדחים ואוהב צדקה ומשפט, בונה ירושלים ומצמיח ישועה, שומע תפילה" —
אתה מתפלל
והמציאות איתה התאחדת מתפללת בך.
וכל אלו אינן יותר בקשות,
הן ביטוי לתנועות פנימיות בך
שמחוללות תיקון כל העולמות.
"המחזיר שכינתו לציון,
הטוב שמך ולך נאה להודות,
המברך עמו ישראל בשלום"
תנועות שבעצמן מחוללות את הרצון:
"יהיו לרצון אמרי פי"
בתנועה רכה כמעט בלתי מורגשת,שלוש פסיעות לאחור- שאינן רק גיאוגרפיות,
חוזרת גם נשמתך לגבולות הזהות והפרטיות,
טעונה בעוצמה אחרת, חדשה.
ובבמבט החדש אתה מזהה אותן פעולות שהחטיאו את מטרתן,
ועליהן אתה מתוודה,
ומתחנן:
"וכפר על חטאותינו למען שמך".
וחוזר השקט.
ושוב הקדיש כורז לכם להמשיך במסע:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."
בריאה
אתה חוזר אל עולם הבריאה — אך אתה אחר, ואתך גם העולם השתנה.
הלב הזה, שכמעט נדם באצילות,
חוזר לפעום בבריאה —
כשהוא פוגש אותה מזוית חדשה.
קודם הבחנת בין אור לחושך, בין טוב לרע,
כעת אתה מזהה את החסד שמפעפע בתוך הכול.
הטוב כבר איננו רק ענין מוסרי — הוא זרם שמחיה, זורם, נוכח.
"פותח את ידך ומשביע לכל חי - רצון"
לא רק שובע גשמי, אלא שובע של רצון, חיוניות קיומית, שובע רצון אלהי.
האני החדש שבך מזהה איך כל בריה מקבלת את רצונה הפנימי
ממקור עליון של חסד, בלי דרישה, בלי תנאי.
לא די ש"צדיק ה' בכל דרכיו" אלא "חסיד בכל מעשיו"—
לא רק הבחנת צדק בין טוב לרע,
אלא שכל פעולה בעצמה חסד, מלאה טוב.
או אז לבך קורא "ובא לציון גואל" —
לא כהבטחה עתידית בלבד,
אלא הצהרה שהגואל כבר "בא",
הגאולה בכח כבר כאן — ניצבת בלב כל ברכה, בכל תנועה של חיים.
ואתה כעת רואה אותה במילים שאתה קורא,
בשפת הקודש ובתרגום —
קדושה שמתגלה בכל רבדי הזמן ומימדי המרחב.
ואתה לא לבד.
בישראל — בכל עם ישראל — שוכנת אותה נוכחות חדשה.
"שמרה זאת לעולם, ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך".
ובגדול הקדושה מגיעה הכרזה:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."
יצירה
עובר לעולם היצירה — עולם הרגש והחושים, הצליל והקול.
וחוזרים להשמע המזמורים.
אבל כעת, כש"הבית" כבר נבנה בתוכך בתפילת העמידה,
כשנעשית צינור שהאור זרם דרכו —
כעת אתה שר את שירת התיקון.
מזמורים שהם שירת הלויים,
שירה שמכוננת מציאות,
פסוקים שמכוונים את מימד הזמן, את הימים כולם,
אל העולם שאליו שבה נשמתך —
שכעת נראה אחרת, מתוקן מבפנים.
"היום יום ראשון בשבת"
ומתגלה ש"לה' הארץ ומלואה"
וכל נימיך מכוונים לשפע שהבריאה תקבל, שפע החיים ללא מחסור,
שנפתחות בו הדלתות לכל התחלה ברוכה.
ביום שני — אתה רואה את ירושלים:
"יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון".
לא רק אבנים, אלא לב שנבנה מחדש,
מקום שבו השכינה שוכנת, בפועל ולא רק בזיכרון.
ביום שלישי — ירושלים מתלבשת צדק:
"אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט"-
ועם עדת אל, גם העולם כולו.
משפטי העולם לא יהיו עוד עורמה או כוח,
אלא אמת, רגישות, יושר שמאיר.
ומיושר זה ברביעי — העולם זוכה לראות צדק.
אתה לא רק יודע שהוא מבחין ברוע — אלא עוקר אותו:
"וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו".
שורשיו נעקרים ממעמקי המציאות,
כדי לפנות מקום למה שראוי להיות שם.
וכך ביום חמישי — אתה פותח שערי גאולה.
לא כחלום, אלא כתופעה ממשית שאתה כבר ראית והנה תיכף מתגלה במציאות:
"ומצור- דבש אשביעך!"
כתוצאה מהקול שלך שמשמש פה למעיינות שפע ושבע עילאיים.
ובשישי — "ה' מלך גאות לבש",
האדם ממליך את ה'.
לא רק אתה — אלא כל המציאות, כל חי, כל תנועה, כל דומם —
"מקולות מים רבים, אדירים".
הכול ממליך.
ביום השבת — ניתנת אפשרות להריח עולם שכולו שבת וכולו טוב.
ואתה מכיר טובה. אתה לא רק מכיר טובה, אתה שר אותה,
"שיר ליום השבת: טוב להודות לה'!".
הקול שלך מלא רגש, אבל הרגש כבר אינו פרטי,
הוא קול לבו של עולם שלם שממשיך איתך במסע.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..
עשיה
אתה שוב בעולם העשיה — וגם הוא עולם חדש.
אמנם אתה הוא החוזר אליו,
אבל אתה אינך אותו אדם.
אתה חוזר עם "אור חדש".
כל מה שחווית —
הגוף שחש, הלב שראה, השכל שהבין, הנשמה שהתאחדה —
שינו אותך ואת העולם שלקחת איתך.
וכעת, מתוך השינוי, נובעת תפילה חדשה.
היא איננה חובה, איננה תזכורת —
היא נובעת ממך כמו נשימה:
"אין כא-לוהינו, מי כא-להינו, נודה לא-להינו",
לא כבקשה ולא לשכנע —
אלא שאין דרך אחרת לתאר את העולם שאתה כבר רואה:
מתוקן, חי, מלא נוכחות א-להית.
וריח הקטורת שב ועולה,
לא עוד כחוויה שבין החוש לרוח וכזיכרון המקדש,
אלא בהבנה שההכרח בשילוב החלבנה שריחה הרע
כמו גם כוח הקטורת לעקור המוות
נובעים משורשה הגבוה
הנמצא בעולם שאין בו אחיזה לרע ולמוות.
ריח הקטורת שב ועולה,
אבל הפעם אתה מביא אותה אל תוך המציאות,
אל עולם העשיה, והיא פועלת בו בתוך העולם.
ונשמעת שוב הכרזה הקוראת למציאות המשיך מכח פעולתך
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..
זהו. הגעת לשלב ש"עלינו לשבח",
"לתקן עולם במלכות ש-די"
אינה רק הצהרת כוונות — היא תיאור מציאות.
מציאות שדרכך מתקדמת ליעודה.
וכשאתה פותח עיניים —
אתה מבין שאין זו סגירת מעגל.
אבל אין זו חתימה — זו היתה פתיחה.
זוהי עצירה זמנית, עצירה במסע,
שמכינה אותך להמשך.
"סליחה, מנחה התפללת כבר?"
