13.6.25

ואני תפילה

הטקסט הזה עוד צריך עבוד אבל אני מפרסם אותו כבר עכשיו בהמשך לארועי השעה. מי יודע מה יוליד יום...


עשיה

התעוררת בבוקר. רגע, עצום עיניים שוב.

קח נשימה עמוקה... נשוף,
עוד נשימה – ארוכה, איטית...
עכשיו תרפה.

הגוף שוקע לשקט.

שים לב למערכת החיים בתוכך:

לב פועם בקצב מדויק, שולח חיים לכל איבר.
מוח – מיליארדי מסרים חשמליים בורקים.
בתוך כל תא – חמצן נכנס, אנרגיה נוצרת.
מערכות הגוף כולן פועלות יחד –
הכול מתואם, פועל, חי.

רגש, מחשבה, תנועה – מסומכרנים מתוך חיבור מופלא.

אתה פוקח עיניים – פלא כשלעצמו -  אור זורח, שמים פתוחים, עצים נעים ברוח.
קולות ציפורים, רחש עלים.
החושים מתעוררים.
משהו בך יודע שכל זה אינו מחוייב המציאות,

ופתאום נתקף צורך עז להודות.

על הראיה, על הנשימה, על עולם ומלואו,

על היכולת להודות. 

ואתה מוצא את עצמך מודה.

בעצם, אתה מודה ומוצא את עצמך. 

"מודה אני לפניך..."


אתה יוצא לדרך.

רואה את עצמך בתוך העולם –
חלק מן הטבע, פועל, חי,

חלק מן האדם.

האדם הבוחר להודות.

אדם שבהודאתו עובד,

חורש, בונה, יוצר.


אתה מצטרף לעדת האדם,
ואתה רואה עבודתו הרוחנית של האדם,
אתה במקדש מעט ולבך במקדש.

רואה את האבנים, המזבח,

"תשמרו להקריב לי במועדו"

מריח את ריח הקטורת,

ריחות מעולם עליון שמרוממים אותך.

"מעשה רוקח, ממולח טהור קודש..."

החומר עולה ונעשה טהור, קודש.

כאן אתה נחשף לפלא התבונה האנושית,

המחפשת סוד.

רואה אדם עובד בשכלו ובכל כוחות נפשו.

עיניו בספר, מוחו קודח...

"בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת..."

ועם מידותיה גם מידותיו מתעלות.


וכך אתה בעולם –

עשיר, מדויק, פעיל, חי.
עולם שעדיין לא גילה הסוד שמחיה את הכל –
אבל יש תחלה של הכרה ועליה אתה מודה.


ונשמע קריאה לעדה להמשיך הלאה, שכן בידיה מפתחות השער לגילוי גדול יותר:


 "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."



יצירה
הנשימה משתחררת עוד.. קלה, רכה.
אתה נעשה קל... כמעט מרחף.
המציאות נראית רגילה – כמו בעולם שכרגע עזבת,
אבל משהו בפנים נפתח.
כמו מסך שנשמט – ואתה רואה מעבר.

הטבע איננו רק עצים והרים וים –
מתגלים בתוכו הכוחות שמחיים אותו.
וכמנצח בתזמורת אתה מכריז:

"ה' מלך, ה' מלך.."

ומיד, זרמים נעים לכ עבר

בין העלים - תנועת רוחנית,

בין הגלים – תנועה מלאכית,
בין הרוחות – כוח סמוי ומחולל.

והכל מהלל,

"ברוך שאמר והיה..."


אתה מרחף בין שכבות בריאה,
בין ובתוך אטומים – כוחות נעלמים פועלים.
הכול מלא חיים, מלא קשרים –
מאות קווים דקים של אור מחברים את הכול.
ואתה שר – והבריאה כולה שרה איתך - 

"הללוהו כל כוכבי אור"

לא בקול חיצוני – אלא בעצם מהותה.

"רוח סערה עושה דברו"

העולם סביבך איננו דומם  יותר– 

"הללו את ה' מן הארץ"...
הוא שותף, וכל שותף – גם עד:

"כל הנשמה תהלל יה".

גם מחשבותיך – חלק מהרמונית הזמרה.
הלב שלך לא רק משאבה נפלאה – אלא כלי הילולים,

חלק מהשירה הגדולה.

התודעה שלך נפתחת.

אתה חש זרימת חיים שאינה רק פיזיולוגית – זו חיות אלוהית.
והחיות  – היא כוללת.


ואתה לא לבד, אתה חלק מקהל ישראל,

אתה עם דוד המלך, מצהיר לעיני  כל הקהל:

"ברוך ה' אלהי ישראל".


ומול הקהל – ים סוף.
רוח נושבת וקירות מים ניצבים.
עם שלם צועד בתוכם – ואתה איתם.
גם צופה מן הצד, גם חלק מהעוברים.

כאן הנס כבר איננו נוגד את הטבע.

זה אותו כוח – שכעת מופיע בגלוי.

הים מהלל. היבשה מהללת.

וגם הלב – מהלל,

"זה אלי ואנוהו".


ומתגלה התכלית:

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך..."

במקום אשר איווה למושב לו,

שכוננו ידיו.

אשר רק בהיותכם כולם שם

ה' ימלוך לעולם ועד".


ואתה מוצא עצמך קורא:

"ישתבח שמך לעד מלכנו".


ולפני שעדתך מתרוממת לגילוי נוסף אתה שוב סוגר עיניך, ושוב נשמע הקדיש: 

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."



בריאה
העיניים נפתחות. אין יותר עולם חיצוני.
אבל ההכרה – פתוחה מאי פעם.
שקט. אין תנועה. רק הוויה נוכחת.
ואתה – תודעה צלולה.

ובתוך התודעה הזו – אור עולה.
לא אור גשמי – אור מוסרי, אור דעת, מבחין,
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ..."

אמת מובהקת: אור וחושך, טוב ורע.
האור הזה לא משתנה – הוא מתחדש
"המחדש בכל יום - תמיד"

בו בזמן מתחדש בכל יום ונצחי תמיד.


אתה לוחש – ונשטף בגל אהבה.
לא רגש, אלא מציאות.
האהבה האלוהית רואה אותך –
ומאירה אותך באור שאין בו תנאי.
ואתה מרגיש: אינך לבד.
אתה חלק – חיוני, פועם – כמו תא בלב, כמו ניצוץ בנר.

"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ..."


אתה - וכנסת ישראל. כנסת ישראל – ואתה.

כל הנשמות מחוברות –
כמו נימים בלב אחד.
כלל הנושם דרך כל יחיד,
וכל יחיד חי מתוך הכלל.


אתה וכנסת ישראל –
מאוחדים עם האלוהות שבחרה בישראל באהבה.

ובעיניים סגורות, בתודעת שלמות ההתחברות

מתפרצת הקריאה:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד"

יש רק התאחדות.

"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד."

אהבה. ייעוד. התאחדות. הכל בהיר.

"ה' אֱלֹקֵיכֶם – אֱמֶת."

ועם האמת – ודאות האמונה.

ואז, בתוך הדממה של האחדות,
פורצת תודעת ביטחון מוחלט - גאולה.
יש מהלך, העולם הולך ונבנה לתיקונו.
וישראל – בלב מהלך התיקון.

"גוֹאֲלֵנוּ? ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ!"
ואתה מרגיש – אתה חלק ממנה.


ושקט.  


אצילות

אתה אינך עולה — אתה נוכח מול אור אין סופי.

אין זמן. אין נפרדות

כמעט בלי תודעה נפרדת — אתה נוכח מול רצון פשוט. אינסופי.


אין יותר גוף, אין תחושות, אפילו לא מחשבות.
האור לא עוטף אותך — 

אתה רק קיום מול רצון טהור וקרוב.

קרוב כדי לחישה.
קרבה עצומה שכמעט משאירה אותך חסר מילים,

אך מאפשרת ללחוש:

"ה' שפתי תפתח.."

קרבה עצומה שבה אתה מרהיב עוז

ופונה בפניה ישירה, 

"ברוך אתה!"

קרבה כה עצומה בה אתה כביכול מרגיש את תוכן הרצון, 

ואתה הכלי לבטא אותו.

אהבה אין סופית- "גומל חסדים טובים, מגן אברהם"

גבורה אין סופית- "בעל גבורות, מחיה המתים"

קרוב כדי לחישה - אך מרוחק לאין סוף- "אתה- קדוש! האל הקדוש" 


והבורא פועל דרכך.
הברכות יוצאות מפיך — לא כניסוח אנושי,
רק נביעה ממעמקי הרצון העליון.

בחיתוך שפתיך שלך כל העולמות — עשיה, יצירה, בריאה —
מתמלאים שפע. 

ודרכך נשפעת ההטבה.

רצון עליון היוצא לפועל בתנועת שפתיים:

"חונן הדעת ורוצה בתשובה, רופא חולים ומברך השנים, מקבץ נדחים ואוהב צדקה ומשפט, בונה ירושלים ומצמיח ישועה, שומע תפילה"

אתה מתפלל

והמציאות איתה התאחדת מתפללת בך


וכל אלו אינן יותר בקשות,
הן ביטוי לתנועות פנימיות בך

שמחוללות תיקון כל העולמות.

"המחזיר שכינתו לציון,

הטוב שמך ולך נאה להודות,

המברך עמו ישראל בשלום"


תנועות שבעצמן מחוללות את הרצון:

"יהיו לרצון אמרי פי"


בתנועה רכה כמעט בלתי מורגשת,שלוש פסיעות לאחור- שאינן רק גיאוגרפיות,

חוזרת גם נשמתך לגבולות הזהות והפרטיות,
טעונה בעוצמה אחרת, חדשה.


ובבמבט החדש אתה מזהה אותן פעולות שהחטיאו את מטרתן,

ועליהן אתה מתוודה,

ומתחנן:

"וכפר על חטאותינו למען שמך"


וחוזר השקט.

ושוב הקדיש כורז לכם להמשיך במסע:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."



בריאה

אתה חוזר אל עולם הבריאה — אך אתה אחר, ואתך גם העולם השתנה.

הלב הזה, שכמעט נדם באצילות,
חוזר לפעום בבריאה —
כשהוא פוגש אותה מזוית חדשה.

קודם הבחנת בין אור לחושך, בין טוב לרע,
כעת אתה מזהה את החסד שמפעפע בתוך הכול.

הטוב כבר איננו רק ענין מוסרי — הוא זרם שמחיה, זורם, נוכח.

"פותח את ידך ומשביע לכל חי -  רצון"
לא רק שובע גשמי, אלא שובע של רצון, חיוניות קיומית, שובע רצון אלהי.
האני החדש שבך מזהה איך כל בריה מקבלת את רצונה הפנימי
ממקור עליון של חסד, בלי דרישה, בלי תנאי.

לא די ש"צדיק ה' בכל דרכיו" אלא "חסיד בכל מעשיו"
לא רק הבחנת צדק בין טוב לרע,
אלא שכל פעולה בעצמה חסד, מלאה טוב.


או אז לבך קורא "ובא לציון גואל"
לא כהבטחה עתידית בלבד,
אלא הצהרה שהגואל כבר "בא"

הגאולה בכח כבר כאן — ניצבת בלב כל ברכה, בכל תנועה של חיים.
ואתה כעת רואה אותה במילים שאתה קורא,
בשפת הקודש ובתרגום —
קדושה שמתגלה בכל רבדי הזמן ומימדי המרחב.

ואתה לא לבד.
בישראל — בכל עם ישראל — שוכנת אותה נוכחות חדשה.
"שמרה זאת לעולם, ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך".

ובגדול הקדושה מגיעה הכרזה:

 

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."


יצירה

עובר לעולם היצירה — עולם הרגש והחושים, הצליל והקול.

וחוזרים להשמע המזמורים.

אבל כעת, כש"הבית" כבר נבנה בתוכך בתפילת העמידה,

כשנעשית צינור שהאור זרם דרכו —
כעת אתה שר את שירת התיקון.


מזמורים שהם שירת הלויים,

שירה שמכוננת מציאות,
פסוקים שמכוונים את מימד הזמן, את הימים כולם,

אל העולם שאליו שבה נשמתך  —
שכעת נראה אחרת, מתוקן מבפנים.


"היום יום ראשון בשבת"

ומתגלה ש"לה' הארץ ומלואה"

וכל נימיך מכוונים לשפע שהבריאה תקבל, שפע החיים ללא מחסור,
שנפתחות בו הדלתות לכל התחלה ברוכה.

ביום שני — אתה רואה את ירושלים:

"יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון".
לא רק אבנים, אלא לב שנבנה מחדש,
מקום שבו השכינה שוכנת, בפועל ולא רק בזיכרון.

ביום שלישי — ירושלים מתלבשת צדק:

"אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט"-

ועם עדת אל, גם העולם כולו.
משפטי העולם לא יהיו עוד עורמה או כוח,
אלא אמת, רגישות, יושר שמאיר.

ומיושר זה ברביעי — העולם זוכה לראות צדק.

אתה לא רק יודע שהוא מבחין ברוע — אלא עוקר אותו:

"וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו".
שורשיו נעקרים ממעמקי המציאות,
כדי לפנות מקום למה שראוי להיות שם.

וכך ביום חמישי — אתה פותח שערי גאולה.
לא כחלום, אלא כתופעה ממשית שאתה כבר ראית והנה תיכף מתגלה במציאות:

"ומצור- דבש אשביעך!"

כתוצאה מהקול שלך שמשמש פה למעיינות שפע ושבע עילאיים.

ובשישי — "ה' מלך גאות לבש",

האדם ממליך את ה'.

לא רק אתה — אלא כל המציאות, כל חי, כל תנועה, כל דומם —

"מקולות מים רבים, אדירים".

הכול ממליך.

ביום השבת — ניתנת אפשרות להריח עולם שכולו שבת וכולו טוב.

ואתה מכיר טובה. אתה לא רק מכיר טובה, אתה שר אותה,

"שיר ליום השבת: טוב להודות לה'!".


הקול שלך מלא רגש, אבל הרגש כבר אינו פרטי,
הוא קול לבו של עולם שלם שממשיך איתך במסע.

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..


עשיה

אתה שוב בעולם העשיה — וגם הוא עולם חדש.
אמנם אתה הוא החוזר אליו,
אבל אתה אינך אותו אדם.

אתה חוזר עם "אור חדש".

כל מה שחווית —
הגוף שחש, הלב שראה, השכל שהבין, הנשמה שהתאחדה —
שינו אותך ואת העולם שלקחת איתך.

וכעת, מתוך השינוי, נובעת תפילה חדשה.
היא איננה חובה, איננה תזכורת —
היא נובעת ממך כמו נשימה:

"אין כא-לוהינו, מי כא-להינו, נודה לא-להינו",

לא כבקשה ולא לשכנע — 

אלא שאין דרך אחרת לתאר את העולם שאתה כבר רואה: 

מתוקן, חי, מלא נוכחות א-להית.


וריח הקטורת שב ועולה,
לא עוד כחוויה שבין החוש לרוח וכזיכרון המקדש,
אלא בהבנה שההכרח בשילוב החלבנה שריחה הרע

כמו גם כוח הקטורת לעקור המוות

נובעים משורשה הגבוה

הנמצא בעולם שאין בו אחיזה לרע ולמוות.


ריח הקטורת שב ועולה,
אבל הפעם אתה מביא אותה אל תוך המציאות,
אל עולם העשיה, והיא פועלת בו בתוך העולם.

ונשמעת שוב הכרזה הקוראת למציאות המשיך מכח פעולתך


"יתגדל ויתקדש שמיה רבה..


זהו. הגעת לשלב ש"עלינו לשבח",

"לתקן עולם במלכות ש-די"
אינה רק הצהרת כוונות — היא תיאור מציאות.

מציאות שדרכך מתקדמת ליעודה.


וכשאתה פותח עיניים —
אתה מבין שאין זו סגירת מעגל.
אבל אין זו חתימה — זו היתה פתיחה.

זוהי עצירה זמנית, עצירה במסע,
שמכינה אותך להמשך.

"סליחה, מנחה התפללת כבר?"


החודש הזה לכם: לוח השנה? דווקא זו המצווה הראשונה!?

 השבת קראנו במפטיר את פרשת החודש, המכונה כך בשל הציוויי המופיע בפסוק הראשון: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה. לאחר מכן מופיעים פסוקים רבים "רלוונטיים" יותר: ציווי על קרבן פסח מצרים (השה שלקחו בני ישראל והקריבו לעיני המצרים), ועוד ציווים בנושא פסח, מצה ומרור.

הציווי לגבי קביעת ראש חודשים על פי מולד הירח וספירת החודשים (לא השנים!) החל מניסן הוא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. כך מלמדנו רש"י בפירושו המפורסם על הפסוק הראשון בתורה: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

אגב הבנת מרכזיותה של ארץ ישראל והתחזית על הטענות עליה, מבינים אנו מדבריו שההנחה שהתורה הוא ספר הוראות הפעלה ולכן היינו מצפים רשימת מצוות וממילא ראשונה ברשימה המצווה שנצטווינו לראשונה, איהנ מדוייקת ומסתבר שהתורה יש לה עוד עניינים להגיד לנו ולכן לא מתחילה מהמצווה הראשונה.

אבל השאלה שמתעוררת כעת היא: למה זו המצווה הראשונה? היינו מצפים משהו משמעותי, מכונן, דרמטי, שמבטא מהותית את ענין עם ישראל, את אמונת ישראל :שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד!, או ואהבת לרעך כמוך! או כל דבר אחר, אבל את מנגנון קביעת לוח השנה?!

למה הדבר דומה? לפילוסוף ואיש תאולוגיה שהיה שואל אתכם: מה היסוד שמגדיר את עם ישראל? מה מאפיין את היהדות ואמונת התורה? ומכל האפשרויות הרבות אתם עונים לו: אנחנו קובעים את החודשים בלוח השנה על פי מולד הירח, ואת החודשים הללו סופרים החל מחודש ניסן, למרות שזה בעצם נפרד מספירת השנים שאותם סופרים מחודש תשרי. ראש השנה אצלנו חל בחודש השביעי...

?!

ועוד יש לתמוה: זו בכלל מצווה על בית הדין! ומה דחוף להגיד אותה דווקא עכשיו? עומדים לצאת ממצרים? תוציא אותם כבר! רוצה לצוות על קרבן פסח וכו'? תצווה ותוציא. לא. פתאום נושא התאריכים והתזמון נהיו רלוונטיים ביותר: בעשירי לחודש תקחו את השה, בארבעה עשר תשחטו. בשעה זו וזו תפסיקולאכול ותצאו... מה זה כל זה?!

ותמיה נוספת: זו מצווה שנתנה לפני מתן תורה. וכי לא למדנו הרמב"ם שאנומחוייבים במצוות רק אחרי ההתגלות בסיני ולא מזה שהאבות צוו או קיימו או מכל מקור אחר שקודם לכך? 

אז מה קורה פה ומי אנחנו.

אנחנו עם של עבדים משוחררים. לא סתם בני חורין, אלא עבדים משוחררים. אנחנו מסמלים את עצם ההשתחררות מעבדות. כידוע בעת העתיקה עבדות לא היתה מעמד חברתי אלא סטטוס קיומי (בדומה לכתות בהודו, נולדת בכת הטמאים? זה מי שאתה! לא תשתחרר עד המוות). כלומר, אנו לא מקבלים את האפשרות של להשתעבד לשום דבר. 

השמש מסמלת את חוקיות הטבע, המיקום ביחס אליה מאפשר את קיום המים, את קיום החיים, את הפוטוסינטזה, את עונות השנה, את מחזוריות יום ולילה וכו'. מדברים אלו נגזרים שאר חוקי הפיזיקה והביולוגיה. אך טבעי הוא לקבוע לוח שנה על פי השמש. השמה מסמלת קביעות וקבעון.

לעומתו הירח מסמל אי יציבות, פעם רואים אותו, פעם לא, פעם מופיע בעיגול שלם, פעם חלק, האור שלו בקושי משפיע על משהו וקצת השפעה על גאות ושפל. הירח מסמל התחדשות. מכאן המילה חודש, משורש חדש.

בצאתנו ממצרים ברגע הוולדנו כעם של עבדים משוחררים, אומר לנו הקב"ה אתם לא רק לא משועבדים ממצרים, אתם לא משועבדים לשום קביעות, כפי שמסמלת השמש, אתם תספרו את החודשים על פי הירח, אתם נולדים כעת מעצם האפשרות להתחדש ולעבור מעבדות חרות!

זה המהות שלכם: אתם לא מקבלים דברים כפי שהם, משועבדים למציאות כפי שהיא. אתם נדחפים מבפנים לתיקון עולם, לעמוד כמראה מול הרוע, מול הטוטליטריות, אתם תהיו בראש המהפכנים, אתם תקדמו את האנושות (ראו אחוז פרסי הנובל), אתם תהיו סטארט-אפ נשיון, אתם תהיו אור לגוים!

לכומר שהתורה נתנה לעם (מצווה על בית הדין שהוסמך, כלומר לזה שהוא הביטוי של התורה בדור, ולא על הפרט. כלומר מעצם היותכם עם מיוחד/סגולה אתם מצווים, ולא בגלל התורה אתם הופכים לסגולה), שהמצווה השורשית הזו, שהרמב"ם מגדיר כשורש האמונה וממילא שורש כל המצוות כולן, ניתן לקיימה רק בארץ ישראל (שרש"י לימד אותנו בבראשית שנתנה לנו), ושקיומה של המצווה על כל תנאיה הוא המבטיח את קיום האומה.


ואת כל זה חייבים להבהיר לנו ברגע שאנחנו עומדים להופיע כעם.



11.11.24

בנאליות הלאומיות האירופית

 "בנאליות הלאומיות האירופית". כך התבטא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ביחס ללאומיות האירופאית כשהשווה אותה ללאומיות הישראלית אותה הגדיר "לאומיות קוסמופוליטית".

משמעות המילה בנאלי היא סתמי. כלומר חסר טעם, חסר סיבה מקורית ו/או סיבה תכליתית. אז מה הכוונה ב"לאומיות בנאלית" ולמה זה קשור ללאומיות האירופית?

בלאומיות העמים, הפרטים קיימים קודם כפרטים בקבוצת האדם (כלל האנושות), וזו מהותם/ רק אחר כך הם מתהוים ל"עם", לקולקטיב שהתקבץ נסיבתית לכדי לאום. כך נקבעים גבולותיהם, שפתם, תרבותם וכו'. 

בלאומיות הישראלית, הכלל נוצר לפני הפרטים ("ישראל עלו במחשבה תחילה", "בראשית- בשביל ישראל שנקראו ראשית" וכו'). הפרטים מוגדרים כנגזרת משייכותם לקבוצה. במהותם "הם חלק מהעם" עוד בטרם נוצרו כפרטים. 

יש לזה השלכות מרחיקות לכת כפי שפרטנו בפוסט קודם בה הגדרנו את היהדות כ"מצב קיומי קיבוצי-רוחני".


המשך יבוא,

משה 

3.11.24

יום הכיפורים - מה עניינו?

אומרים לנו חז"ל: לא היו ימים שמחים לישראל כיום הכיפורים וטו' באב. 
מילא טו' באב, המון אירועים שמגבירים אהבת אחים ואהבת חינם. אבל מה שמח ביום כיפורים? מוזר.

לא, לא מוזר בכלל. דווקא ברור. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". מכפרים לנו, לא נשמח?


השאלה אם כך, למה מכפרים וסולחים לנו? 
נחדד את השאלה. 
חותמו של הקב"ה הוא האמת, ומידת האמת דורשת דין וצדק. אז כיצד פתאום סולח לנו? 
תאמרו: עושים תשובה וממילא יש מקום להקלה בדין. אבל יש בין חזל"נו דעה (רבי יהודה!) שיום הכיפורים מכפר מעצם היום אף אם לא שבים אל ה', מעצם התאריך. עובר עליך יום מסוים בשנה ולפתע אתה נקי! 
אמנם דעתו זו לא נתקבלה כהלכה בבית המדרש של חז"ל, אבל עצם העלאתה כאפשרות היא מפליאה ביותר ודורשת להבין על מה היא מבוססת. כמובן, שזה עושה את השאלה נוקבת עוד יותר.

ונקודה נוספת. מדוע רק לנו? מה עם שאר האנושות? לא מגיע להם "מבצע כפרה"?

הסוד הוא בהבנת הקשר שלנו עם הקב"ה. 
שופט, על פי השכל, לא יכול לסלוח, אבל אבא כן. אבא סולח לבנו. מידת הדין של אבא היא דווקא ללכת עם בנו לפני משורת הדין. אחרת יהיה זה אבא אכזר. זה מה שהאמת והדין דורשים ממי שהתוארו הוא אבא.

אם כך, סולחים לנו כי אנחנו בנים לה'. מיוחדים מאד. 

אבל מה זה אומר להיות "בנים לה'"? הכוונה שהגילוי האלהי שבנו כל כך קרוב לבורא יתברך, שבלשון בני אדם הוא מקביל לקרבת הבן לאביו. אנו שיא הגילוי האלהי באדם.

ואז בא יום הכיפורים. 
ביום הכיפורים קדושת הזמן מגיעה לשיאה, כלומר, האלהות שמתבטאת גם בזמן מופיעה בשיאה במימד הזמן ביום זה. לא רק קודש, אלא קודש קודשים. כלומר, מימד הזמן נפגש במקורו. כביכול, מגיע היום, הזמן, ש"מחוץ לזמן". 
במצב זה נוצר מפגש בין נקודת קודש הקודשים שבזמן לנקודת קודש הקודשים שבאדם, הנקודה המהותית שבגילוי האלהי. ולכן מיד מופיעה תכונתנו היסודית ביותר, היותנו גילוי קדושה עליון, בנים אתם לה' אלהיכם.

המציאות העליונה הזו היא מעל הזמן ולכן מעל ענייני האדם הקשורים לזמן, מעל לענין המשתנה, כמו חטאיו. כשמתגלה נקודה פנימית ועליונה זו, אין יותר משמעות לחטא וכשאנו מזהים בה את עצמנו, החטא נמחק.

לסיכום. סולחים לנו כי מעמדנו הוא גילוי אלהי שקרוב לפני ולפנים לבורא יתברך וביום זה הכל נפגש בנקודת המקור. ואם סולחים, לא נשמח?

אלא שעכשיו לא ברור מה שקודם היה דווקא מוכר ומובן מאליו. אם עניינו של יום הכיפורים כל כך משמח, למה לצוות על עינוי הנפש? ולמה האווירה של חרטה, ובקשת סליחה, ואימת הדין? 

להבין זאת צריכים להפנים את המשמעות העמוקה של מה שאמרנו כדי להבין גם את מה שקורה ביום זה.

אם זה אבא שלי, אם זו המהות שלי וכשהיא מופיע בגלוי ממילא הוא סולח לי, כעת העדשה פונה אלי ובודקת: 
מי הוא זה שזוכה להחשב "בנו של מקום"? האם אני בן ראוי? האם אני לא מבייש אותי ואותו? האם איני מתבייש מפניו? 
אני עומד מול מראה ורואה מי אני באמת ולעומת זה אני יודע מי אני כשאני חוזר לחיי הזמן. אוי ואבוי...

ולכן, בנוסף לשמחה העצומה, התגובה הטבעית היא אותה קרבה אלהית ושמביאה עמה חשבון נפש נוקב. 
לא פלא שהתחושה בסוף היום היא שעברנו תהליך של ניקוי במכונת כביסה...

שלכם,
משה




20.6.24

אנשים אחים אנחנו!... למה?

סיפור אמיתי מלפני כ 50 שנה, כמוהו תמצאו רבים בהרבה קהילות יהודיות בגולה: 

זוג הורים, יהודים אך שאינם שייכים לשום קהילה, לא באים לבית כנסת אפילו ביום כיפור, לא מציינים שום חג, ילדיהם לא קשורים למוסדות חינוך קהילתיים, כאלה שאפשר להגדירם כמתבוללים, מגדלים בת לתפארת. בשלב מסוים הבת נוסעת ללמוד בקול'ג וחוזרת משם עם בחיר לבה. מציגה להורים בחור נאה, נעים הליכות ומידות, סטודנט לרפואה ובן למשפחה אמידה, משכילה, עדינים וערכיים, ממש מאד דומים להם. ומשפחתו גם התלהבו ממנה מאד! 

יפה מאד. כשהם שומעים שאינו יהודי, חרב עליהם עולמם. והבחורה בהלם... 

למה?! היא שואלת-נזעקת. 

למה שהיא לא תבנה משפחה טובה עם בן זוג כל כך טוב? רק בגלל שאינו יהודי? מה הקשר בין אמונתו/דעתו על האלהות? ולהם אין תשובה.

התשובה פשוטה ומורכבת כאחד. 


הרב קוק לימד אותנו להסתכל על תהליכים הסטוריים כארועים הבאים לעורר/ לברר/ לקדם אותנו ולהבחין בדבר הדורש תיקון/ שכלול/ השתלמות. 

כך למשל הסביר הרב את תופעת הכפירה והחילון העולמי: התגובה (המבריאה !) לכך שמושגי האמונה והאלוהות, בעיקר באומות אבל גם בתוך עם ישראל, נתמלאו ברעיונות דמיוניים, ילדותיים, אליליים וכוזבים. לכן, האדם הבריא, בעל יושר אינטלקטואלי ומוסרי פשוט דוחה אותם! הכפירה כפרה באלוהות מזוייפת, כפי שזו נתפסת על ידי ההמון "המאמין". 

כלומר, האלוהים הזה שבו העולם הפסיק להאמין, גם אנחנו לא האמנו בו לכתחילה! מכאן שהתגובה הנכונה לכפירה היא ליבון סוגיות אמוניות וצירופן מכל הסיגים שנדבקו בה במהלך הדורות על ידי דתות שקריות, תפיסות ילדותיות של ההמון וכו'.


בחזרה לזוג הצעיר. עד לפני כ- 100-70 שנה, היתה לרוב היהודים בעולם מודעות פנימית, אפשר לומר אינטואיטיבית/ אינסטיקטיבית, לגבי עצם יהדותם.  בלי להבין מה זה אומר ומה ההשלכות של זה. ללא קשר למה חשבו על דת או לאום, דבר אחד ידעו: אנחנו שונים וממילא לא מתערבבים. 

הדבר הזה כמעט ונעלם ,וצריך לעיין למה? 

התהליכים ההסטוריים אותם עובר עם ישראל בדורות האחרונים מביאים בדיוק לבירור הזה: פתאום צריכים תשובה לגבי מי אנחנו? האם יש מה שמייחד אותנו? האם ולמה אנחנו שונים מכולם? האם יש דבר המקשר ביננו קשר הדוק? 

ואם כן, למה? בשביל מה?


ארועי הרפורמה המשפטית והמחאה שכנגד היוו התפרצות שבשורשן השאלות הללו: 

"אנשים אחים אנחנו!". האמנם? מנין שהמשותף ביננו עמוק יותר מהמשותף שלי עם חברי ההולנדי/ אוסטרלי/ אמריקאי הגוי? על פניו תרבותית וערכי המשותף איתו הרבה יותר גלוי לעין. ואם כן, למה?

"מדינה יהודית-דמוקרטית". האמנם? מנין שליהדותי האישית יש ו/או צריכה ביטוי במימד מדיני-לאומי? הרי ניתן להסתפק במדינה שתדאג למציאות חברתית תקינה ושיהיה בה חופש דת, כמו כל "מדינה מתוקנת". ואם כן, למה?

בשיא הבירור הכואב הזה נחתה עלינו מלחמת "משיב הרוח" (המכונה בינתיים חרבות ברזל). 

תגובות עם ישראל לאירועי המלחמה היוו תשובה מוחצת לעצם שאלת האחווה. אין ספק ש"אנשים אחים אנחנו", באחווה מהותית, השונה לגמרי מסתם "הזדהות" וסולידריות שבין אזרחי אותה מדינה. כעת נותר לברר למה אנחנו אחים ובשביל מה.

תגובות הטרלול הכמעט סוריאליסטי של כל העולם, ובעיקר של אותן אומות, תרבויות וארגונים איתן חלקים מהעם הרגיש אותה הזדהות ערכית ותרבותית, היוו תשובה מוחצת לעצם שאלת הייחוד. אין ספק ש"קולקטיב שונה אנחנו", שוני מהותי שאינו מותנה בתפיסות עולם ובערכים מודעים. כעת נותר לברר למה אנחנו מיוחדים ובשביל מה.


עם הנצח ניצח כבר,

משה

20.5.24

איך שהאוייר נקי יותר, טהור יותר! באבוד רשעים רנה.

רוצים לדעת מה רואה בחזונו מי שחווה במחזה נבואי בזמן המקרא את מה שאירע לנשיא אירן ימח שמו?

הוא רואה איזה דבר עגלגל שמסתובב בשמים ופתאום הרוח מעיפה אותו, מתרסק ועולה באש ביערות באזור הרים, וכך נעלם תוך כדי סערה בזמן סופה. 


ואיך הוא מתאר את זה במילים?

הנה זה לפניכם (תהלים פג', העוסק בסופם של הקמים עלינו לכלותינו):

אֱֽלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל

        כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ׃


כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר

  וּ֝כְלֶהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים׃


כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַעֲרֶ֑ךָ

  וּבְסוּפָתְךָ֥ תְבַהֲלֵֽם׃


ועד שיבקשו שמך ה', כן יאבדו כל אויבך ה'!

משה

1.5.24

"שמחה רבה, שמחה רבה, פסח הגיע: אביב בא!" (לא, זו לא טעות)

כמה שמות יש לפסח? כל ילד יודע: חג הפסח, חג החרות, החג המצות וכמובן חג האביב.

ואכן, כך גם מצווה התורה: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... היום אתם יוצאים בחודש האביב".

ומסביר הרמב"ן שיש מצווה לזכור את החודש "שהיה" אביב. לשון מוזרה קצת. מה הכוונה "היה" אביב? לא עדיף שחל באביב, היום שהיה בתקופת האביב?


ועוד אומרת התורה: "שמור את חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים".

מה זה חודש האביב? וכי יש חודש אחד לאביב? ולמה האביב בהא הידיעה? 

(אגב, הכוונה בלשמור את החודש היא למצוות עיבור השנים: שנת ירח כ 355 ימים, שנת שמש 365 ימים. בעקבות הפער הזה עלול חודש ניסן (חודש ירחי) לזוז כל שנה כ 11 יום בתוך שנת השמש הרחק מעונת האביב. אז כל כמה שנים מעברים, השנה בהריון ויש לה חודש נוסף, אדר ב'. כעת ניסן זז בחזרה "למקומו", באביב).


ובכלל, זה אמנם נעים ואפילו רומנטי לקשר את פסח לעונת האביב, אבל מה זה כל כך משנה? ואם היינו יוצאים מעבדות בסתיו או בכל עונה אחרת? למה התקופה בשנה זה ענין כל כך מרכזי? ועוד, למה לא רואים צורך לקרא לסוכות חג הסתיו, ולשבועות החג הקיץ?

משהו פה מוזר.


מסתבר שבלשון הקודש, בשפת המקרא, אביב אינו שם של עונה או תקופה בשנה. לפי רש"י (בראשית ח' כב') יש 6 עונות בשנה, אף אחת אינה נקראת אביב. העונה שמתחילה בדיוק במחצית ניסן נקראת בכלל "קציר"...

רגע, אם לא עונה אז מה זה אביב? ומה זה "חג האביב", "חודש האביב"? 

אביב הינו שם של שלב בצמיחה של התבואה. ההתחדשות של התבואה על פני הקרקע, הבצבוץ הראשוני של הגבעול החדש שממנו תתפתח שיבולת נקרא אביב.

אז מה הקשר? 

מה שקרה בפסח הוא שהבאנו את ה"אביביות" לעולם האנושי! לאנושות שהיתה "תקועה", שכגורלה נתון בידי גחמותיהם של אלים, כלואה ביד הגורל, שחיה בתפיסה פרעונית שאומר על עצמו "אני עשיתיני", אין לי התחלה ואין לי סוף, שמשועבדת לכוחות טבע מעגליים ומחזוריים. אנחנו יצאתנו ממצרים וחדשנו: עבדות אינה גזרת גורל! אפשר לצאת לחרות! הטבע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי (ראה מכות מצרים), האדם יכול להשתנות, אפשר להתחדש, להתקדם, וכו'.

דרכנו הופיעה בעולם האפשרות להתחדשות אנושית, לתהליכי צמיחה והתפתחות שהאדם לוקח בו חלק פעיל, הולך ומשתכלל, שהאדם מתפתח וגדל. 

אביב זו לא עונה בשנה, אביב זה מצב קיומי של התחדשות והתפחות. בתבואה ובאדם. של אפשרות לתקן, לשנות, לשפר, לשכלל.

כעת ברורים דברי הרמב"ן: זה החודש ש"היה" אביב! וכן דברי הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו!"


מעתה אמור: שמחה רבה שמחה רבה, פסח הגיע: אביב בא!


שלכם,

משה