ביום שמחת תורה תשפ"ד פקח עיניים ישראלי חדש:
ישראלי שיודע שמה שנקרא עד עתה יהדותו אינה כי אם ישראליותו הטבעית,
ישראלי שיודע שישראליות זו היא אמנם ברית דמים אך בעיקר ברית חיים,
ישראלי שיודע שברית החיים הזו היא אמנם ברית גורל אך בעיקר ברית יעוד,
ישראלי שיודע שהקמת מדינה "אירופאית בטוחה ליהודים" אינה ברית יעודו,
ישראלי שיודע שישראליות זו אינה דתית או חילונית, חרדית או ציונית, ואינה נתנת לחלוקה,
היא פשוט טבעית.
עם הנצח ניצח כבר,
משה
התאכזבתם מארגוני הנשים בעולם? אני לא.
התאכזבתם מארגון הרופאים העולמי? אני לא.
התאכזבתם מהאו"ם? אני לא.
התאכזבתם מפעילי הסביבה? אני לא.
התאכזבתם מהצלב האדום? אני לא.
התאכזבתם מהאקדמיה? אני לא.
התאכזבתם מארגוני זכויות הילדים? אני לא.
התאכזבתם מהחברה הליברלית -פרוגרסיבית? אני לא.
שואלים למה לא? כי כשמודעים לרקבון המוסרי-ערכי עליו מבוססת התרבות והמוסר של העולם המערבי, אין שום ציפיות!
גם אם לפעמים כלפי חוץ הערכים נכונים.
וכשאין ציפיות, אין אכזבות.
כבר דימו חז"ל את עשיו (שהוא "אדום", הוא "רומי", הוא "המערב") לחזיר: מציג לראווה פרסותיו הנראות כשרות, אך מסתיר שבפנימיותו את החסרון שהופך אותו לטמא.
לא יעזור להם, עם הנצח מנצח.
משה
מול כל הנאמר בנושא עסקת השבויים אני ממליץ לשתוק.
זה מורכב מאד.
איננו בקיאים בפרטים, בלחצים, במידע המודיעיני וכו'. כמו כן, איננו בין מקבלי ההחלטות, כך שאין לנו את הסייעתא דשמיא המתלווה למי שאחריות הכלל מוטלת עליו.
הרגשות מעורבים, בין שמחה על שחרור כל אחת ואחד מבני עמנו, נשמות טהורות, ובין השחרור של חלאות האדם המחבלים ופגיעה במהחלך הלחימה מול האויב הג'יהדיסטי.
דבר אחד ניתן לומר על המורכבות הזו, וכבר אמרו דוד המלך עליו השלום (תהלים, סח'):
א. לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר.
ב. יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו.
ו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.
ז. אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת; אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה.
ופרשו רבותינו:
"אלהים מושיב יחידים ביתה"- לאותם שנשארו יחידים (אלמנות ויתומים) יבנה בתים ויכניסם בם,
"מוציא אסירים בכושרות"- בכושרות- בכי ושירות...
"אך סוררים"- אלו הפוגעים בבניו אהוביו "שכנו צחיחה", ישכנו במקום צחיח, וייובשו למוות. אמן כן יהי רצון.
ומסיים דוד מלכנו:
לה. תְּנוּ עֹז, לֵאלֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ, בַּשְּׁחָקִים.
לו. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים.
עם הנצח מנצח,
משה
שאלו אותי למה אני עושה פרצוף של מיאוס וזלזול כנגד הטענות שעלינו לנהוג לפי ערכי המוסר כפי שבאים לידי ביטוי ב"חוקי המלחמה", אמנות ג'נבה וכו'.
סיפרתי להם שחוקים ואמנות אלו מיוסדים על עקרונות מוסריים שקבע אגוסטינוס מהיפו, אותו אחד שכתב גם את "המסכת נגד היהודים" וגם קבע שליהודים לעולם לא תהיה מדינה, ושאמנם לא צריך להרגם אלא שיש "לסבול" אותם כל עוד הם מפוזרים ומדוכאים עלי אדמות.
מאז הם עושים אותו פרצוף...
עם הנצח ינצח,
משה
שמחת תורה תשפ"ד. התחלנו מחדש מבראשית, בה פגשנו את אדם
הראשון. מיד כשנברא ראה שהעולם צריך גשם ופשוט ממתין. התפלל והגשם ירד. הקב"ה
מוריד הגשם אבל מחכה לתפילת האדם ובלי תפילה לא יורד. למדנו עקרון יסוד ראשון:
מהות האדם הוא השותפות עם הקב"ה בהשלמת הבריאה. הבנו שבמנגנון
הבריאה יש לתפילה מקום "לכתחילה", לא התפרצות מתוך יאוש כשאין
ברירה. זה קרה במקביל לימי הלחימה הראשונית וגיוס כוחותינו. חייל בסדיר ומי שגויס
בצו שמונה למילואים יודע מה תפקידו ומרענן תורות לחימה. מי שלא נמנה עמהם, עליו
לדעת שהוא מגויס בצו שמונה לתפילה, כפי שגייס משה רבנו "אלף למטה,
אלף למטה", על כל אלף חיילים שגייס להילחם במדין, גייס אלף להתפלל להצלחתם.
מבראשית עברנו לנח. באופן מפתיע הקב"ה מצווה את נח לבנות
תיבה כדי שינצל מהמבול, תוך פירוט הנדסי דקדקני של מידות מדוייקות, מאיזה סוג
עץ, במה לאטום אותה, איפה לשים חלון.... מוזר, ה' הרי יציל את נח מהמבול בנס גלוי
ועצום, מה הוא צריך את כל זה? מסביר רבנו בחיי עקרון יסוד נוסף עפ"י הפסוק
במשלי "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה": האדם מחויב להכין כל מה
שביכולתו עד הפרט האחרון, סוס מוכן ליום מלחמה, תיבה על פי מפרט, 100% השתדלות
בדרך הטבע. רק על החסר בטבע יחול הנס (גלוי או נסתר) ותופיע תשועת ה'.
קראנו זאת במקביל לכינוס כוחות צה"ל וההתארגנות המלאה לקראת פעולה. למדנו מנח
שמגיע כל הכבוד לצה"ל על ההיערכות המקסימלית, לעם ישראל האחדות המלאה ועל
גילויי החסד הרבים, ומגיע כל הכבוד למלך הכבוד על התשועה שתבוא בעקבותיהן. כל אחד
יעשה מלא ההשתדלות בתחומו הוא.
הגענו לפרשיות של אברהם אבינו. בדור של נח העולם היה במצב
ערכי שפל אבל נח לא התעסק עם מה שסביבו. הרוע השתולל בחוץ, והוא
מן הסתם מצטער על כך, אבל היה עסוק בתיבה להציל עצמו. אברהם שונה
לגמרי. מול הרוע שסביבו אברהם לא נשאר פאסיבי ומתמגן, הוא פעיל ומצווה
לפעול: לך לך! התהלך לפני! רואה עולם עקום ונלחם בזה: שובר אלילים, מנסה
להציל את סדום, קורא בשם ה', שומע שחטפו את לוט ונלחם בצבאותיהם של 4 מלכים רק עם
318 איש, כי זה מה יש ועם זה ננצח. הוא פעיל 'על מלא' בתיקון עולם.
אנחנו בני אברהם, בדנ"א הערכי/רוחני שלנו נמצא רצון עז ויכולת
עצומה לתיקון עולם (המתבטא מהשפעת התנ"ך ועד אחוז פרסי הנובל...). גם הרוע מזהה את
זה. לאורך ההיסטוריה ככל שהרוע היה מזוויע יותר, יותר הוא התמקד בנו. כמו
עמלק, הנאצים ודומיהם לאורך הדורות, הרוע מת מפחד מפני מי שיעודו לעקור אותו מן
העולם ולכן מחפש תירוץ להלחם נגדו ולהשמידו: אין להם לאום/ יש להם לאום,
שולטים בכלכלה/ טפילים לכלכלה, חסרי דת/ בעלי דת וכו'. הם ילחמו בנו באובססיה
ויפגעו בכל כוחם גם בכל ערך שאנו מקדשים, אפילו הבסיסיים ביותר. לכן הרוע לא
יסתפק בכבוש שטח, או אפילו בנטילת חיים, הוא יפגע בתינוקות, בנערים
ונערות, יפגע בנשים הרות, בנכים ובניצולי שואה, ואפילו בגופותינו. כמה
שיותר מזוויע כדי לפגוע בכמה שיותר ערכים שאנו מקדשים והנחלנו לעולם מתוקן.
כמו ביום כיפור, גם בשמחת תורה 'קרסה הקונספציה' (למעשה אותה
אחת, שכנראה אז לא קרסה) שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית שמהותה להיות
"מקלט בטוח" ליהודים. שתכלית שאיפתנו היא לבנות "אירופה בטוחה
ליהודים". לכן גם טעינו לחשוב שהמלחמות שלנו הן מלחמות "רגילות":
על טריטוריה, משאבים, הגדרה עצמית, מקומות קדושים וכו'. שדי לנו בלהכנס לתיבה
ממוגנת. אמנם הופתענו מהצלחתם בתקיפה, אבל הקונספציה קרסה כי הזדעזענו מהרוע.
קבלנו סטירת לחי שהזכירה לנו שהמלחמה נגדנו אינה על אינטרסים או משאבים. אנו
נלחמים מלחמה שהאנושות פחות מכירה: מלחמה ברוע.
והכללים בה שונים
היציאה למלחמה ברוע היא לא מכח ה'זכות' שיש לישראל להגן על
עצמה. אנו יוצאים למלחמה ברוע מכח ה'חובה המוסרית' לחסל אותו, מלחמה שכל העולם היה
צריך להצטרף אליה, וכעת אנחנו עושים זאת עבורם.
למלחמה ברוע צריך לצאת לכתחילה, היא אינה צריכה עילה. לכן היא
לא תגובה וממילא אינה צריכה להיות פרופורציונלית לשום דבר, היא טוטאלית.
במלחמה ברוע הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר הוא עצם הפגיעה ברוע
ועקירתו מיסודו.
עם הרוע לא חותמים על הפסקת אש או הסכם שלום. אם יכולים,
מוחקים את הרוע מעל פני האדמה.
בתפילה אנו מכנים את הקב"ה "האל הטוב". כולנו
מייחלים לעידן בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל כל עוד הרוע קיים הבריאה חסרה
והעולם זועק לתיקון. במלחמה זו חיילנו עסוקים במצוות ה' היסודית ביותר: לעקור את
הרוע מן העולם, להשלים את הבריאה ובזה לקדש את שמו הטוב.
אנו כואבים כל חייל שנופל במערכה. כל אחד ואחד מהם הוא עולם
ענק מלא ושלם, אך בד בבד עם הכאב הם מוסיפים לנו גבורה, מוסיפים לנו רוח ומוסיפים
לנו קדושה.
אשרינו שלכך נבראנו.
עם הנצח ינצח,
משה
רקע
שמחת תורה תשפ"ד. ביום זה חדרו אלפי מחבלים מארגון החמאס ומאות מעוזריהם מבין ערביי עזה ליישובים בעוטף עזה וערים במערב הנגב. הפורעים בצעו מעשי רצח וטבח בתושבים, גברים ונשים, תינוקות וזקנים. במהלך יממה רצחו כ 1400 איש וחטפו כ 250. אין מילים לתאר את גודל האכזריות והשמחה בהן זה בוצע.
כנגדם עמדו אזרחים, כתות כוננות, כוחות בטחון וצה"ל
בגילויי גבורה עצומה ועילאית, הן בכמות והן באיכות, ולבסוף הדפו את הפורעים. לאחר
מכן עברו כוחות הבטחון להתקפה על הפורעים ועוזריהם ברצועת עזה.
עומק הטלטלה לאחר ההפתעה והזוועות הוא כה גדול שניתן לומר שבאותו יום מדינת ישראל נולדה מחדש, הן בתפישתה את עצמה ומהותה והן בתפיסת המציאות מול שכניה. בעקבות כך נקלע הישוב היהודי למצוקה מושגית, וגילה שהגדרותיו עד כה אינן תקפות. נוצר צורך לבחון מונחים אלו ולחדש משמעותם במציאות שנגלתה לעינינו.
מובא כאן נסיון להבהיר את המציאות הייחודית של המלחמות
שלנו והיחס המוסרי הנכון כלפיהן. חשוב להבין שהאלטרנטיבות אינן רק עקרונות ה"מוסר
הבין-לאומי" (מערבי-נוצרי= ליברליות רופסת) או "לדבר איתם בשפת המזרח התיכון"
(ערבי-מוסלמי= פראות ברברית).
מלחמה:
מלחמה: אירוע המתרחש בין
ישויות קולקטיביות (לרוב אומות, מדינות, קבוצות אידיאולוגיות וכו').
סוגי המלחמה: על פי
מהותן נכון יהיה לחלק המלחמות לשניים: מלחמה על "משאב", שהן רובן ככולן
של המלחמות המוכרות (על טריטוריה, אוצרות טבע, הגדרה עצמית, שוויון זכויות וכו'), ומלחמה
מסוג פחות מוכר, מלחמה ברוע.
מעורבים: בעת מלחמה הפרט המרכיב את היישות הנלחמת חדל במידת מה להתקיים ככזה והוא קיים כמרכיב של הקולקטיב הנלחם. כל יחיד, בודאי כשזה מרצונו אך גם כשזה בעל כורחו, הופך למעורב ברמה מסויימת מעצם היותו חלק מהקולקטיב הנלחם. הפרטים נבדלים במידת מעורבותם.
בלתי מעורבים: אין בלתי מעורבים.
לדוגמא, חייל צרפתי שגויס מכוח חוק ונלחם בחייל אנגלי שגם גויס מכוח החוק יחשבו
כמעורבים "על מלא", למרות שבאופן אישי-פרטי אין להם דבר אחד נגד השני!
הנסיבות (אזרחות, גיל, מגדר, עיתוי היסטורי וכו') הפכו אותם, בעל כורחם,
למעורבים מדרגה ראשונה במלחמה בין הקולקטיבים אליהם הם שייכים. כך לגבי כל שאר
היחידים בקולקטיב, אין בלתי מעורבים. יהיה הבדל בדרגת המעורבות של היחיד וממילא
ביחס הנגזר כלפיו. דרגת המעורבות תקבע בהתאם להשפעתו על ענייני המלחמה (לדוג' שיבוש
פעילות מבצעית, סיכון לוחמים, מידת השפעה רעיונית וכו').
מלחמה ברוע:
הגדרת הרוע: אידיאולוגיה שבין עקרונותיה נמצאת חתירה פעילה לאבד כל מי שאינו מקבל על עצמו את האידיאולוגיה או שלשיטתה "אינו זכאי להתקיים" (לדוג' דעאש, נאציזם, עמלק).
מטרת המלחמה ברוע: עקירה מוחלטת של כל
יכולת מימוש האידיאולוגיה הנ"ל: אנושית, מבצעית, הסברתית, ארגונית
וכו'.
פתיחת המלחמה ברוע: אין
צורך בארוע או "עילה" כדי לפתוח במלחמה ברוע. ברגע שהדבר מתאפשר יש חובה מוסרית לצאת למלחמה
ברוע לכתחילה, כבר בשלב זיהוי הכוונה, לפני שהיא
הופכת לברת מימוש או מנסה להתממש בפועל.
תגובה פרופורציונלית במלחמה ברוע: מאחר
והצו המוסרי הוא להילחם ברוע לכתחילה, אין כאן "תגובה" לפעולה כלשהי
מצידו. כיון שזו לא תגובה, אין גם מקום לפרופורציונליות (יחסיות) של הפעולה
הננקטת. יעד המלחמה הוא העקירה של כל יכולות הרוע לממש או לקדם רעיונותיו
באופן מוחלט, לא "בפרופורציה" וביחס לדבר אחר.
חפים מפשע: כאמור, בכל מלחמה כל
היחידים מעורבים במידה זו אחרת. על אחת וכמה במלחמה ברוע שהיא מלחמה טוטאלית. כל
יחיד שמרצון או שעל כורחו מסכן חיילים או פוגע בהשגת יעדי המלחמה הוא מעורב ברמה כזו
שיש לעשות כל הניתן לסלקו.
הסכמי שלום/ הפסקת אש במלחמה ברוע: מבחינה
מוסרית (ואסטרטגית) יש להלחם ברוע עד תום. על כן אסור להגיע ל"הסכם שלום" או
ל"השגת שקט" מול הרוע. כל עוד זה ניתן יש לעשות הכל כדי לעקרו.
השלכות למצבנו כיום:
מלחמותינו הם מלחמה ברוע: אירועי הטבח בשמחת תורה תשפ"ד גרמו לנו להבין שטעינו עד כה בהבנת סוג האויב וסוג המלחמה מולו. הקונספציה שמדובר במחלוקת על טריטוריה היתה שגויה. מסתבר שמדובר באידיאולוגיה ג'יהדו-נאצית הקוראת להשמדת מדינת ישראל, הרג כל יהודי באשר הוא, ועקירת כל ערך וכל אדם המזוהה עם היהודים והיהדות. יש להכיר בכך שזו האידיאולוגיה המשותפת לנאצים, דעאש, חמאס, איראן, חיזבאללה, הרשות הפלסטינית ותומכיהם בארץ ובעולם, בתחפושת של קונפליקט טריטוריאלי, הגדרה עצמית, כיבוש, זכות שיבת פליטים, חרות, וכו'.
השלכות:
א. היציאה למלחמה היא לא בגלל זכותינו להתגונן אלא בגלל החובה
המוסרית לעקור את הרוע.
ב. העולם היה חייב לצאת איתנו למלחמה כבר ברגע הצהרת הכוונות. עלינו (ועליהם) לדעת שכעת אנו נלחמים גם בעבורם.
ג. אין להתייחס למלחמה כתגובה לטבח ולכן אין משמעות לשאלת
הפרופורציונליות.
ד. הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר במלחמה ברוע היא עצם המלחמה
בו ומחיקתו מעל פני האדמה. כל פעולה נוספת שעלולה לסכן את חיי הלוחמים או פוגעת
ביעדי המלחמה היא לא מוסרית ולא הומניטרית.
ה. הפסקת אש או "הסכמי שלום" מול הרוע הנם פעולות
לא מוסריות הנותנות לו מרחב להתבסס ולהתחזק.
מדינת ישראל:
המציאות כופה עלינו תפקיד היסטורי ומנפץ את הקונספציה שראתה בציונות תנועה להקמת מדינה יהודית שעניינה "מקלט בטוח" ליהודים נרדפים, או הקמת "אירופה ליהודים".
אבל מסתבר שלא שרדנו 3000 שנה וקמנו לתחיה מן אפר הגלות רק כדי להקים מדינה שבה נוכל "להיכנס לממ"ד בהישמע צבע אדום". ודאי חשוב מאד שיהיו לנו כל אמצעי המיגון המעולים ביותר וכו' אך הפיכת ה"מקלט בטוח" לאידיאל קיומי רק מאפשר לרוע להתחמש ומתדלק את נסיונותיו להגיע ליעדיו.
העובדה שלאורך ההיסטוריה הרוע הזוועתי ביותר תמיד מזהה בעם ישראל את הניגוד המוחלט ל"ערכיו", הרי זו מחמאה שאומרת דרשני. ודאי שאנו כמהין ליום בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל סטירת הלחי שקבלנו
בשמחת תורה הציבה בפנינו גם מראה, ממנה נשקף עם נפלא שהוא האנטיתזה לרוע. ככזה מוטל עליו לפעול
ואף להוביל את העולם למלחמה אקטיבית כדי לעוקרו מעל פני האדמה.
במילים פשוטות: בשמחת תורה תשפ"ד הבנו שכוונת אויבינו אחת: להשמיד את כל עם ישראל (טבחו בעיקר בפעילי שלום), את כל הדבק בו (טבחו בתאילנדים, בדואים וכו') ואת כל ערכיו (עשו זוועות שנוגדות את יסודות המוסר הבסיסיים ביותר).
לא הגדרה עצמית, לא שטחים כבושים ולא "נעליים".
הצו המוסרי והנאור מול הרוע הוא פשוט: "הבא להרגך, השכם
(כלומר תתעורר לפניו!) להורגו".
עם הנצח ינצח,
משה
הרבה פעמים שמעתי את השאלה מה אתה יותר: ישראלי או יהודי?
ביום שמחת תורה תשפ"ד נפקחו עינינו לראות שלא רק שהשאלה אינה רלוונטית אלא שהיא לא קיימת.
קצת הסטוריה.
הישראליות המקורית היתה מצבו הקיומי-רוחני של "הקבוץ האנושי" שיצא ממצרים, עם ישראל, וממילא מצבו הקיומי של כל אחד מפרטיו שמהותו היא מרכיב בקבוצה. לזה קראו ישראליות.
יצאנו לגלות, הקבוצה "התפרקה" והמצב הקיומי הקבוצתי נכנס למעין תרדמה. במקומו הופיעה הזהות הפרטית של מרכיביה המפוזרים. לזה קוראים יהדות.
מה ענין "שינוי השם"? מעם שמהותו א-לוהית (ישר-אל), הפכנו לפרטים בעלי זהות דתית. מתורה שמגולם בתוכה עצם הקיום של האומה והחברה עברנו לתורה שהיא דרך חיים של הפרט והקהילה, שאין בה הרבה מעבר לסך הפרטים שבה.
במציאות זו אפשר שיופיעו כל מיני קבוצות עפ"י זהותם של הפרטים: דתיים וחילוניים, ציונים וחרדים. יש "אזרחות ישראלית" ויש "זהות יהודית" שנתפסות כמרכיבים נפרדים מהזהות האישית.
על בסיס זה היה אפשר לשאול: עם מה אתה מזדהה יותר? ישראלי או יהודי?
ביום שמחת תורה תשפ"ד נפקחו העיניים.
הישראלי הבין שהוא יהודי, והיהודי הבין שהוא ישראלי.
לומדי התורה רוצים להגן על ארצם ועל עמם, מחזיקי הנשק והטוריה רוצים ללבוש ציצית.
אלה ואלה מוכנים למסור הנפש איש על רעהו.
אלה ואלה מזהים עצמם ב"שפת קוד": קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
ביום זה הבנו שהיינו כל הזמן צדדים שונים של אותו מטבע.
בעצם זה לא נכון, איננו צדדים במטבע. אנחנו המטבע.
אם כך, כבר נצחנו.
משה
