עלית יחידים להר הבית והרבנות הראשית לישראל 2

בס"ד, שבט תשע"ז

לבני יקירי יעקב הי"ו,

אני שמח להתייחס לשאלותיך בעקבות מסמך הערות למה שכתבתי בנושא העליה להר הבית והרבנות הראשית. חשוב להבהיר שאין לנו ענין בהתנצחות לשמה אלא שבע"ה מליבון סוגיות מתגדלת תורתנו ודרישתנו לעשות רצון ה'. הדברים מעט ארוכים, היה סבלן וקרא אותם בעיון במלואם.

א. אין רשות לגזור גזרות ואיסורים חדשים לאחר חתימת התלמוד.

נכון, כלל חשוב וידוע בפסיקה. ובכל זאת מסתבר שב"ה נשאר בידי רבותינו הרבה כח להורות הלכה לצאן ה'.

למשל, אנו רואים שלמרות שאין לגזור גזרות וכו', יש לאורך כל ההסטוריה תופעות כמו 'חרם דרבנו גרשום' (האוסר בין היתר על ריבוי נשים), 'תקנות שו"מ' (שפירא- וורמייזא-מגנצא) בנושאי ממון ועוד. דברים שרבותינו ראו לנכון להוסיף כדי לתקן ולהסיר מכשול מוסרי, חברתי, אמוני מאתנו.

כוחם מגיע עד כדי כך שעל העובר על 'תקנות טרוייש' (עירו של רש"י, שתוקנו על ידי בעלי התוספות ורבנו תם ביניהם) כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (תשובה קב'): "העובר על התקנות יהא בנידוי, בחרם, בשמתא ובשם מיתה ובשממה.. ויהיו כל ישראל מובדלים ממנו. פיתו פת כותי, יינו יין נסך ...". 
כלומר, הוציאו אותו מכלל ישראל! עד כדי כך סמכותם!

אז איך זה מסתדר עם הכלל  שהזכרנו שאין לגזור גזרות חדשות וכו'?  עלינו לדעת שיש בלשון ההלכה מושגים שונים כגון גזרות, תקנות, איסורים, קריאות, חרמות, הוראות וכו' הם בעלי משמעויות מדוייקות. ההבדל הוא במאפיינים הלכתיים/משפטים של האיסור ובהשלכותיו. למשל, האם הוא יחול על כלל ישראל, האם צריך להגבילו לזמן מסויים ולאזור מסויים וכו', מה הדין אם עוברים בשוגג, האם יוצא ידי חובה כשנעשה בדיעבד, באיזה מקרים ומי רשאי להתיר וכו'. אכן, חלקם איננו רשאים לעשותם מאז נחתם התלמוד ואחרים  כן.

בדף ההערות עצמו מובאים דברי הריב"ש שמסביר בהרחבה את המגבלות שיש לגזירות מהר"מ הלוי בצרפת, לאזור מסויים, לתלמידיו, לתקופה מסויימת, שאינו מחייב את  כלל ישראל או מורי הוראה במקום אחר וכו'. אבל לא שאין הוא יכול לתקן תיקון שכזה בקהילתו!

כך שמעתי גם מהרב מאיר מאזוז שליט"א בשיעור במוצש"ק וארא, שאין זה נכון שלא גוזרים יותר גזרות שהרי כשחכמי הדור רואים שיש מכשולים אז כן גוזרים גזרות. לראיה הביא את דברי מרן בשולחן ערוך בהלכות בדיקת חמץ (או"ח תל"ג ב'): אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור הנר. ולא בנר של חלב ולא של שומן ולא של שמן - אלא בנר של שעוה. מסתבר שאבוקה מופיעה בדברי חז"ל ועליה גזרו, אבל נר חלב, שומן ושמן לא! זו תוספת מאוחרת שהוסיפו רבותינו ותוקפה כה חזק עד שנכנסה כהלכה בשו"ע.

ב. במסמך הוזכרו דברי מו"ר הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב, שם מכריע שאין בימינו סמכות לרבנות לתקן תקנות. כמו כן הובאו דברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל ביביע אומר, המכריע גם כן שאין היום סמכות לרבנות לגזור גזרות בנושא ייבום. אבל גם מוזכר במסמך שהרב ח"ד הלוי בעצמו חתום על הקריאה שלא לעלות להר קדשנו, וכן, הנה דבריו של הרב עובדיה בספר מעדני מלך בענין העליה להר הבית:

"אלה שקוראים את עצמם "נאמני הר הבית", בשביל להתפלל מנחה איזה בעיות ומלחמות עושים שם! מה הדברים האלה? מה התועלת בזה? המסגד עומר יושב במקומו, הערבים הטמאים ימח שמם במקומם, אם תתפלל מנחה שם או לא תתפלל זה העיקר? עושים מזה עסק גדול...

וכי אתה יכול לראות שאנשים יכנסו ונשים לא יכנסו?! יצעקו: 'מה אתה עושה הפליה, גזעני, איפה שויון זכויות'? וכי כל אשה תשאל אותה האם את נדה, זבה? מי יכול לשאול שאלות כאלה? בחורה רווקה היא נדה. לא תוכל להיות טהורה אלא ביום טבילתה, ויעבור עליה הערב, למחר היא טהורה. וכי כל אשה תביא פתק מהבלנית שטבלה? לכן היו מוכרחים לא להפלות בין איש לאשה, ועשו הרבנות תקנה משנים קדמוניות 'שום איש ואשה לא יכנסו להר הבית...גם איש בעל קרי צריך שיהיה טהור, שטבל, אדם שהוא טמא שטומאה יוצאת מגופו, אינו יכול להכנס להר הבית, עד שיעריב שמשו. מאיפה אנחנו יכולים לדעת אם האיש הזה הוא בעל קרי או לא בעל קרי? אתה תשב תפקח על הדברים האלה? לכן הדבר נשאר באיסורו, בין איש בין אשה אסורים להכנס לשם. אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה, ונכנסים בפנים בטומאת מת, טמא מת שנכנס לשם חייב כרת כמו שאוכל חמץ בפסח, כמו שאוכל ביום הכיפורים!

אז מה קורה? היתכן שהם יסתרו את דבריהם בעצמם? חס ושלום! אלא, כפי שהסברנו, הם מבחינים בין ביטול הסמכות לגזור גזירות לאחר חתימת התלמוד, לבין סמכויות אחרות של הפוסקים בזמננו. ובענין הר הבית מבחינים בין עיקר הדין, שמותר בתנאים מסויימים, לבין ההוראה למעשה, כשעל הרבנות לפסוק מתוך אחריות לכלל ישראל.

ג. אבל כאמור, אנחנו כלל לא נצרכים לכל הדיון הזה. אמרנו שיתכן מאד ומעיקר הדין זה מותר אבל בנסיבות מסויימות, כדי להסיר מכשול מפני רבים ומתוך אחריות על כלל ישראל, מוטב להזהיר ולאסור על כלל הציבור לעשות זאת. ומי שאחראי לומר זאת כהוראה לכלל ישראל זו רק הרבנות הראשית ולא כל תלמיד חכם, גדול ככל שיהיה. כל זה ללא קשר למעמד המשפטי/הלכתי המדוייק של הקריאה- פסיקה- תקנה- הוראה של הרבנות.

ממילא חוזרים לדיון העקרוני והחשוב על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל. אבל לפני זה אתייחס לטיעונים נוספים שהובאו במסמך.

 ד. ויתור על כבוד הרבנות מול חילול ה' שבהפקרת הר הבית

1. כנראה לא הבנתי טיעון זה.  ודאי שיש חיסרון וחילול ה' במה שקורה היום בהר הבית אשר 'שועלים הולכים בו' ובחוסר העשיה הממשלתית בנושא. אבל מי קבע שמניעת עליה של יחידים להר הבית זו הפקרת בית א-להינו? וכי עליה של יחידים במשך דורות רבים (לפני הקמת המדינה והעמדת נציג הריבון, שוטר או חייל) ביטאה אחיזה כלשהי? ואפילו העליה כיום כשלבושתנו נעשית תחת הפיקוח ומגבלות עצומות של הווקאף, בתפילה 'בסתר' כמו אנוסים וכו', האם זה מוסיף גאוה וקידוש ה'? לזה נקרא אחיזה? ואולי להפך, נותנים בזה לאויבינו לבטא בפועל את "בעלותם" זה חילול ה'? ומה עם תלמידים שיעשו 'סלפי' מול אבן השתיה, וחיילים שיסיירו כאילו מדובר במוזיאון עתיקות? זה לא חילול ה'?  פחות מזה הבנתי את העמדת כבוד הרבנות מול חילול ה', כי אף שודאי אין הכותב מתכוון לזה אפשר שהקורא יתבלבל ומהדברים ח"ו ישתמע שבפסיקתה היא מעודדת הפקרת הר ה' וחילול ה'. וכי טענותיהם של גדולי ישראל ותלמידי חכמים שחושבים שאין לעלות, כי דווקא בזה יש סיכון לחילול ה', הן טענות סרק? כאמור, לא כל כך הבנתי.

2. אבל עד שאנו בוכים על טעויות ממשלתנו בהר הבית, שלעלייתנו כיחידים במקרה הטוב יש מעט מה לתרום, ומבלי להמעיט במשהו את הכאב על מה שקורה בבית ה', מה אנו עושים לצמצום חילול ה' העצום בזה שכמחצית מעם ישראל עדיין נמצא בגלות מרצונם!? ומה עם מיליוני יהודים שנמחקים מעמנו בנישואי תערובת בארצות הנכר וגם בארץ? ומה עם מיליוני היהודים המשתייכים לקהילות המזדהות עם דת הרפורמה? ומה עם מיליוני אחינו בארץ ישראל שעדיין לא מרגישים זיקה לחלקים נרחבים בתורתם, בעמם ובארצם? ומה עם מערכת חינוך בה יש כמיליון ילדי ישראל שלא מקבלים אפילו קמצוץ של חינוך לקדושה? ומה עם מערכת המשפט ששופטת אותנו על פי חוק טורקי, אנגלי או כל דבר אחר חוץ מחוקי תורתנו, חוקים שהתורה מעידה עליהם "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת וגו'"? ומה עם כבוד השבת המחולל בפרהסיא בארצנו? ומה עם מגמות לשרש כל דבר שבקדושה מתוך צבאנו הקדוש? ומה עם הפילוגים בין מקיימי מצוות התורה לקבוצות ותתי קבוצות ותתי-תת קבוצות אשר לא יבואו זה בקהל זה? ומה עם זה שאין איש אוכל אצל רעהו מחששות על 'כשרותו של נותן ההכשר', תוך העדפת הכשרים מגופים מסחריים (הבד"צים למיניהם)?

בקיצור, קטסטרופה אחת גדולה הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית!

אבל אל יפול רוחך! ב"ה לימד אותנו רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל את הפירוש לדברי חז"ל: גדול קידוש ה' מחילול ה'. דברים תמוהים לכאורה, מה החידוש? וכי היינו חושבים הפוך? אלא כשנתקלים במציאות בה הקידוש והחילול מופיעים ביחד, אפילו אם קידוש ה' נראה מועט- תתמקד בו כי באמת הוא גדול יותר מהחילול. דומה לזה הם דברי הבעש"ט שמעט מן אור דוחה הרבה חושך. וב"ה אין מעט, יש הרבה קידוש ה' והרבה אור! אוהו כמה הרבה: מתקבצים גלויותנו, ארצנו נותנת פירותיה בשפע, כלכלה איתנה, הארץ מיושבת ומתפתחת, ההתיישבות גדלה, צבאנו חזק, לומדי התורה מתרבים, וכו'. הודו לה' כי טוב! ב"ה! "יראו ישרים וישמחו": מי שישר רואה, ומי שרואה ישר שמח.

אמנם, איננו מסתנוורים מרוב אור ומשתכרים משמחה, אנו מודעים שיש עוד הרבה מאד לתקן, כולל ברבנות הראשית לישראל.

ה. פתרון כולל לחילול ה'.

אפשר וצריך לעשות הכל כדי לתקן כל אחת מהתופעות הכואבות שמנינו, וכמובן לא בגלל שיש עוד בעיות נתעלם מענין חילול הר בית ה'. אבל יש להבין שלכל המגרעות שורש משותף אחד ולכן אם נצליח לטפל בשורש ממילא נוכל להתגבר על רובם ככולם. מה השורש? אי ההבנה שלאחר אלפיים שנות בגלות, בה התנהלנו כקהילות נפרדות ועצמאיות, כלומר כרסיסים של עם שאינו פעיל אלא נמצא בתרדמה, ב"ה היהודים מתעוררים לתחיה כעם סגולת ה'. מה הכוונה עם סגולת ה'? יחידה ריבונית ציבורית בארצה שבשונה מכל האומות במהותה כוללת את כל אנשיה, כל ארצה וכל מורשתה התרבותית וערכית. ה'כלל' הוא זה שמתעורר, והכל קם ביחד, וממילא אי אפשר להמשיך להתנהל כמו בגלות (= קיום מצוות פרטני) או כמו שאר העמים (= הפרדת דת ומדינה).

ואיך נוכל לסייע לעם להבין את מצבו החדש-ישן? ובכן, אולי יפתיע אותך, זה קורה דווקא על ידי הרמת קרנה של הרבנות הראשית!!  הרי מכאן עיקר חשיבותה ולא רק מפני הרבנים החשובים או פוסקים גדולים שבה, אלא דווקא מפני שהיא הפוסקת לכלל בענייני כלל, ולכן אחת הגורמים המרכזיים לבטא וליצור את האחדות הכוללת הזו, ולעקור את חילולי ה' מיסודם!

איך זה עובד? פשוט מאד. ברגע שיש מרכז רוחני אחד ממנו כולנו שואפים את הדרכת חיי הקודש בכל תחום (תורה ומצות, מוסר, חברה, כלכלה וכו'), שכל פלגי העם פונים אליו ומתבטלים מפני מעמדו הכללי  ומקבלים מרותו בכל ענייני הכלל, מקבלים שני דברים: ראשית מבינים שהתורה היא מכוונת בכל תחומי החיים הציבוריים (חינוך, משפט, פוליטיקה וכו'), ושנית עולה כבוד התורה וההוראה היוצאים משם הן בעיני העם והן בעיני השלטון (שים לב מה עוצמתו של הבג"ץ מפני שכל מערכות הציבור מניחות, בטעות, שהוא הכרחי ואין בלתו).

כבר באורות התשובה מלמדנו מרן הרב קוק זצ"ל שיש שלבים במסלול התשובה של כלל העם: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ובסוף קיום הדת.  קודם כל כבוד התורה!

זו הסיבה שהרב צבי יהודה היה קנאי ביותר לכבודה של הרבנות הראשית, למרות שכבר בתקופתו היתה רחוקה מלהיות מוסד מושלם, אלא שהיו שם השפעות של אינטרסים ותככים פוליטיים וכו' שכנגדם הוא נלחם.

הנה כמה דוגמאות (רובן מובאות בספר 'משמיע ישועה'):

1. בתחילה הרבנות הראשית קבעה לומר הלל ביום העצמאות ללא ברכה. לא כולם קבלו זאת (קיבוצים דתיים, צה"ל בהוראת הרב גורן שהיה רבצ"ר ועוד) ואמרו עם ברכה. הרב צבי יהודה אמר שאכן הם הצודקים אבל הרבנות הראשית היא הפוסקת לעם כולו, ומאחר וישיבת מרכז הרב אינה "קלויז" (=קהילות קטנות בגלות שכל אחת עשתה מה שרבה אומר) בישיבה יעשו כפי שהרבנות הראשית פסקה! 

2. בהיות הרב גורן רב ראשי לישראל קבע שיש לומר הלל גם בליל יום העצמאות. כשהרב צבי יהודה נשאל מה לעשות בישיבה הוא אמר שלשמוע בקול הרב ראשי זה יותר חשוב מספק ברכה לבטלה! ושיאמרו הלל! (למרות שכנראה הרב צבי יהודה לא היה שלם עם הפסק שכן לא טען שהוא צודק ובפועל כיום לאחר כהונת הרב גורן, אין אומרים הלל בלילה לא בישיבת מרכז הרב ולא בבנותיה). 
3. (כיוצא בזה שמעתי את מו"ר הרב אבינר שליט"א בשו"ת ברדיו, לאחר שבמשך דקות רבות וארוכות לא מצא צד היתר לשאלה, אמרה השואלת שהרב מרדכי אליהו ז"ל אמר לה שמותר. ואף ששאלה בענין פרטי אמר לה הרב מיד: "אם הרב אליהו אמר מותר, אז מותר!" בלי שאלות.)
4. תלמידים משבט "חלוצים" של בני עקיבא החליטו להפנות כל  מיני שאלות לרבנים והלכו לירושלים לשאול כמה רבנים גדולים את דעתם. כשהגיעו לרב צבי יהודה גער בהם ואמר שאין לעשות "משאל רבנים" ושבשאלות כלליות יש לשאול רק את הרבנות הראשית ולנהוג לפי הוראותיה.
5. [הרצי"ה] סירב להבדיל על יין  שהיה בו רק הכשר בד"ץ העדה החרדית והמתין עד שהביאו יין מבית אחר בגלל שאלו פרשו מהרבנות הראשית ויצרו פילוג.
6. כן מובא שם ש"הרבנות היתה בעיניו מוסד חיוני שאין לפגוע בו. ראה ברבנות רשות ממלכתית תורנית רוחנית, החותרת להתחברות עם השלטון, הצבא והכלכלה של המדינה במטרה לכונן תשתית למדינה האידאלית העתידית".

במילים אחרות יש לראות ברבנות צעד ראשון בדרך הארוכה להקמת סנהדרין שישתלב עם מלכות וצבא ישראל המתוקנים העתידיים. וכפי ששאר הגורמים (הממשלה, הצבא, הכלכלה וכו') אינם מושלמים ומתוקנים עדיין, כך גם הרבנות.

ו. יחס הציבור לרבנות

יש לדעת שאין זו דעת יחיד של הרב צבי יהודה ותלמידיו, אלא גם של גדולים מציבורים שונים. לדוג' מו"ר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מפנה לרבנים הראשיים כל שואל ששאלתו נגעה לכלל (ראה דוגמאות ב'ועליהו לא יבול' ח"ב עמ' צ', צא', צב').

כמו כן, דווקא העובדה שהיא מתמנה על ידי נבחרי ציבור (למרות הקשיים והבעיות שנובעות מהליך זה) היא המחזקת את מעמדה כמרא דאתרא, שכן כך הציבור מביע רצונו, דרך נבחריו, כך בחרו רבנים בקהילות ישראל וכו'. ולכן ב"ה בנושאים כלליים כמו גיור, נישואין, גירושין וכו' כמעט כולם מחוייבים לרבנות הראשית.

אמנם, צודק כותב המסמך כשהזכיר שיש ציבורים רבים שלא מקבלים את הרבנות כמרא דאתרא. אלא שבד"כ אלו קבוצות שאינן מזהות את את יד ה' הפועלת בהסטוריה שלנגד עינינו, לא בעצמאותנו, לא בצבאנו, בבנין ארצנו וכו'. חלקם מפאת תפיסה המכונה חילונית  וחלקם מפני תפיסה שמתעלמת ממימד קדושת הכלל שמופיעה בתחיית ישראל בימינו, ונימוקם עמם.

אכן, קבוצות אלו מחלישות אותה בענייני כשרות, גיורים, ביחס לרפורמה וגם בענין העליה להר הבית.

ולכן זו דווקא סיבה נוספת חשובה להוסיף ולחזק את הרבנות הראשית במישור זה ובכל המישורים האפשריים!

ז. אדיר יבנה ביתו בקרוב

שתי נקודות אחרונות.

בתפילה אנו מציינים שני תהליכים  הקשורים לגאולה: בונה ירושלים ומצמיח ישועה. כלומר יש דברים שהם תלויים בבנין, בנית – הדבר ישנו , לא בנית- אין אותו. אבל יש תהליכים שדורשים צמיחה, ואם תקדים לקטוף פרי בטרם סיים צמיחתו, תישאר עם פרי בוסר ביד, איבדת אותו. יש תהליכים שבהם עלינו להיות פעילים ויש כאלו שיש להמתין שהמצב יהיה בשל לפעול. איך נזהה? כיצד נדע מתי זה ומתי השני? נראה שהתשובה בדברי החזון אי"ש שהזכרנו בעבר: יש להקשיב למרא דאתרא, שכן רק דרכו מתגלה רצון ה'. במקרה שלנו המרא דאתרא שפוסק לכלל ישראל.

כמו כן, חשוב שנדע שמחסור בית מקדשנו אינו הסיבה למצבנו הרוחני הירוד אלא להפך. לא התדרדרנו כתוצאה מהחורבן, אלא שהבית נחרב כי התדרדרנו, כי כבר לא היינו ראויים לו. לכן בנייתו תתאפשר כשנשוב להיות ראויים לו, וב"ה אנו מתקדמים לשם. אבל צריך אורך רוח! לאחר יציאת מצרים, במציאות של נבואה מוחשית, זה לקח מעל 400 שנה עד שהיו ראויים לבנין הבית! ואילו אנו ב"ה אכן זוכים לראות עין בעין את התקדמות ישועת א-להינו ומתפללים שזה יקרה הרבה לפני, במהרה בימינו, בבחינת אחישנה. 

חזק ואמץ בני, למען עמנו ולמען ערי א-להינו.

אוהבך ללא סייג,

פפי

(לגבי ההערה שנוספה  בכתב יד במסמך באשר חשיבות העליה להר כחלק ממצוות הורשת הארץ- ברור שאין מצוות ירושת הארץ (לא יישובה) יכולה להתקיים ביחידים, רק בריבון)