הנה דברים שכתבתי לבני היקר יעקב הי"ו, ששאל האם נכון לעלות להר הבית כדי לבטא אחיזתנו בהר וכו' בעקבת קובץ מקורות שליקט האבא של אחד מחבריו לספסל בית המדרש.
בס"ד טבת
תשע"ז
לבני יקירי יעקב
הי"ו,
אני שמח למלא בקשתך
ולהתייחס לדפי המקורות שהבאת בנושא דין העליה להר הבית והמחלוקת בין רבנים בדורנו
בנושא זה.
1. אשרינו שהגענו
לדור שאלו נושאי המחלוקת בין רבותינו! (ולא מה דין יהודי שהפריץ רימה אותו, מה דין
ילדים שנחטפו לשרת 25 שנה בצבא רוסיה, מה דין אנוסים על ידי צורר זה או אחר). הודו
לה' כי טוב!
2. אשריי אני אישית
שאלו השאלות שמעסיקות את בני ואת חבריו לספסל בית המדרש! הודו לה' כי טוב!
3. לענייננו.
המקורות שהבאת עוסקים בשלושה נושאים:
א. דרישת המקדש
ב. עליה להר הבית
ג. בניית המקדש
אמנם אלו נושאים
קרובים ובודאי קשורים ביניהם אך כל אחד מהם גם ענין בפני עצמו. חשוב
מאד להגדיר ולהיות מודעים על מי מהם אנחנו דנים כיון שיש הבחנות ביניהם,
הן להלכה והן למעשה.
הבנתי שרצונך
שנתמקד בענין העליה להר הבית.
4. יש להבחין בין שלוש
שאלות:
א. האם מותר או
אסור מעיקר הדין?
ב. במידה ומותר,
האם ראוי להורות כך? (עליך לדעת שבהרבה נושאים יש הבדל בין ההלכה, עיקר הדין, לבין
הוראה למעשה). זה נושא חשוב מאד ורחב שכדאי ללמוד בנפרד.
ג. מי הסמכות לחקור
את הדין ומי הסמכות להורות?
5. התשובה הקצרה
לשלושת השאלות היא:
יתכן מאד שמעיקר
הדין מותר, במגבלות מסוימות, לעלות להר הבית אבל יש להורות איסור כי הרבנות הראשית
אוסרת זאת. כאשר פסיקתה תשתנה אזי בע"ה עלה נעלה.
6. התשובה הארוכה
דורשת בירור של כמה יסודות חשובים מאד, חלקם פשוטים וחלק מורכבים יתר.
א. אנו מעוניינים
לעשות את רצון ה' (ללא קשר מה אנחנו חושבים שהוא רצון ה')
ב. רצון ה' מוכר
לנו מתוך ההלכה.
ג. ההלכה נקבעת על
ידי רבותינו בכל הדורות על פי כללי הפסיקה (לדוג': יחיד ורבים הלכה כרבים, ספק
דרבנן לקולא, ספק ברכות להקל וכיוצא בזה) והבחנתם במצב הדור (לדוג': תקנות וגזרות,
חרם דרבינו גרשום וכו').
ד. יש להבחין בין
נושאים בהלכה שהם פרטיים ונושאים שהם כלליים. ישנם מצוות בהם אנו מחוייבים
באופן פרטי ויש מצוות שמי שמחוייב זה הציבור כולו, כלל ישראל.
כמה דוגמאות:
· אם יבוא אדם שהוא עשיר מופלג ויאמר: אני בונה את בית המקדש, הכל
עלי! נאמר לו: לא אדוני הנכבד! אין דבר כזה, בית המקדש הוא ענין ציבורי ושייך לכלל
ישראל.
· אם אדם פרטי ישאל את רבו האם במצב כזה או אחר צריך לצאת למלחמת
מצוה, הרב יעיין בסוגיא ויתכן ויגיד שכן. האם הוא יכול להורות לו לצאת למלחמה?
ברור שלא! הרי יחיד אינו יוצא למלחמה מול עם אחר וגם אין רב יחיד מורה על
כך. זה יישאר בגדר "הלכתא למשיחא".
· אפילו ברמה קטנה יותר, בזמן שהיינו בגלות, שבה כלל ישראל היה בסוג
של תרדמה והופענו כקהילות קהילות נפרדות שכל אחת היתה עצמאית, גם שם היו נושאים
הקשורים לכלל הקהילה: סדרי החינוך, השחיטה, הגיור, קשר עם השלטונות, וכו' ולא כל
אחד עשה מה שנראה לו נכון.
כל רב או תלמיד חכם
יכול ואפילו חייב ללמוד ולגבש דעתו בשאלה כללית, אבל רק ה"מרא
דאתרא", רב הקהילה המוסכם על בני המקום, הוא בעל הסמכות להתייחס לכל הדעות
ולדעתו ולהורות מה על הציבור לעשות בנושאים בעלי השלכות ציבוריות.
כמה דוגמאות:
· רבי יוסי הגלילי לא הסכים עם שאר חבריו החכמים בענין הגזרה לאסור
אכילת עוף עם חלב. בעירו היו אוכלים עוף עם חלב. ואם הגיע מישהו לביקור
ואפילו מישהו גדול ממנו בתורה היה אסור לו להחמיר בזה שלא ימצא שהוא מורה הלכה נגד
המרא דאתרא. עד כדי כך!
· בראשית התיישבות היה במושבה פרדס חנה בית ספר אחד בו למדו שומרי
מצוות ושאינם כאלה יחדיו. כשמספר התושבים עלה קצת, פנו ההורים אל רב המושבה בבקשה
לפתוח בית ספר דתי. (ולכאורה פשיטא! הרי בימינו כל שני וחמישי נפרדים ממוסד אחד
ופותחים בית ספר חדש כי הוא יותר תורני מחברו בשכונה). הרב לא ידע מה להחליט והלך
לשאול את החזון אי"ש ז"ל. החזון אי"ש חשב רבות ובסוף אמר שזו שאלה
קשה (!) והוא לא יכול להגיד מה לעשות כי רק למרא דאתרא יש את הסייעתא דשמיא הנדרשת
לדעת מה רצון ה' ומה התשובה הנכונה במציאות הייחודית שמאפיינת את קהילתו. עד
כדי כך!
יוצא שהסמכות בשאלה
ציבורית היא של המרא דאתרא, גם אם יש גדולים ממנו, אפילו במקומו, החולקים
עליו.
עד כאן ההקדמות.
נחזור לנושא.
7. השאלה הראשונה
שיש לברר היא האם עליה להר הבית היא שאלה פרטית או כללית?
ברוב המקורות
שנכתבו בזמן היותנו בגלות וארצנו תחת שלטון זר (שהם רוב המקורות
שבדפים שהראית לי) השאלה נדונה כשאלה של אדם פרטי. כלומר האם פלוני בן
אלמוני, המבקר או גר בארץ ישראל תחת שלטון עותומאני או בריטי, האם הוא
יכול לעלות להר הבית או לא? ואז דנים המקורות בשאלת החשיבות של מקום המקדש,
האם יודעים את גבולות העזרה והקודש, האם טבל וחלץ מנעליו וכו', וענו מה
שענו.
כלומר העליה להר
הבית נדונה כשאלה פרטית וההוראה היתה של רב פרטי לאדם פרטי.
אמנם בזמן זה של
תחייתנו הלאומית, כשאנו רואים ב"ה את כלל ישראל מתעורר מתרדמתו וחוזר שלטון
עם ישראל על ארצו ועל מקום מקדשנו, הרי שיצאנו אנחנו מהגדרתנו כאיש פרטי ויצאה
השאלה של העליה להר הבית מגדר שאלה של אדם פרטי לרב פרטי (אפילו גדול הדור), אלא
שהיא הפכה לשאלה ציבורית.
8. השאלה השניה
היא: מאחר וזו שאלה ציבורית וכלל ישראלית, מי ראוי לענות עליה?
הגוף הממונה על ידי
כלל הציבור בישראל כדי לענות על שאלות הלכה ציבוריות הוא הרבנות הראשית. היא המרא
דאתרא של ענייני הציבור בישראל וממילא היא הגורם שפוסק בענייני כלל
ישראל. כפי שעשו המרא דאתרא בכל מקום ומקום, בפסיקתה גם לוקחת בחשבון
שיקולים רבים ונוספים לא רק עיקר הדין בענין הר הבית אלא שיקולים מערכתיים שונים
שקובעים לא מה ההלכה אלא מה ההורה למשעה, וגם יש סיעתא דשמיא לדעת מה רצון ה'.
דוגמא להשלכות שיש בלקיחת
אחריות על כלל:
אם הרבנות תתיר
עליה להר הבית, אזי יתחילו מיד לארגן טיולים של בתי ספר וכו'. נראה לך שכל תלמידי
החינוך הממלכתי ילכו לטבול, ויורידו מנעלים קודם? האם כדי לספק לי חוויה רוחנית
חשובה וכדי לסמן שאנו בעלים של המקום (ואני מסופק אם אכן זה משיג מטרה זו) נגרום
למאות אלפי תלמידי ישראל להיכשל בעוון שדינו כרת?
מי ערב לכך שלא
תבוא יוזמה מחוגים כלשהם להקים מקום תפילה רפורמי על ההר, וכו' וכו'.
ועוד שיקולים
משיקולים שונים שאיני יודע אותם ואין כאן מקום להרחיב.
השיקולים האלה הם
שיקולים ציבוריים שהאחראי עליהם היא אך ורק הרבנות הראשית שמכוח הציבור כולו היא
הצינור דרכו הקב"ה מעביר את המסר, ולא רב של קהילה זו או אחרת גם אם הוא גדול
הדור.
9. הערה חשובה
בענין מעמד הרבנות הראשית.
לצערנו מעמד הרבנות
כל הזמן נחלש בגלל היחס של מגזרים שונים שלא רואים את יד ה' ואת הקדושה שבתהליך
התחיה שעם ישראל עובר בדורות אלו. ממילא לא חושבים שיש צורך בסמכות רוחנית כוללת
(מעין הקדמה לסנהדרין) ולכן לא סומכים על מערך הכשרות שלה, לא סומכים על הגיורים
שלה, לא מקבלים את היתר המכירה, לא מתייחסים לפסק שלה בענין הר הבית וכו'.
התוצאה של החלשה
זו, גם אם כמובן לא מתכוונים לכך, היא שלא נותנים תוקף רוחני של כלל ישראל
לריבונות שלנו בארץ, וממשיכים להתנהל כאילו יש כאן קובץ של קהילות עצמאיות כמו
בגלות. ואז כל אחד שואל את רבו איזה הכשר, מה לאכול בשמיטה, האם לעלות להר הבית
וכו'.
10. בנוסף לענין
הערכי הזה, מהחלשת מעמד הרבנות הראשית כמרא דאתרא נובעות כבר היום צרות נוספות לא
קטנות ברמה הלאומית, שכן גם השלטון והציבור מתחילים "לצפצף" במעמדה ואז
נשמעות בקול יוזמות כמו: רצון לאפשר גיורים לא על פי ההלכה, לפתוח את ענין הכשרות
לשוק פרטי, ניסיונות לשנות בענין שמירת השבת בפרהסיא, מי קובע מה היא טבילה כשרה,
לתת מקום תפילה לרפורמים בכותל, לאפשר נישואים וגירושין אזרחיים (שהתוצאה היא
ממזרות!), קבורה חלופית וכו'.
לכן לא רק שבלית
ברירה עלינו לקבל את פסק הרבנות בענין הר הבית, אלא צריך לעודד אותו כי בעקיפין
אנו מעודדים את חיזוקה ואת הוספת הקומה של תחיה רוחנית בארצנו.
ובע"ה נזכה
שיקויים בנו במהרה דברי הפסוק: לשכנו תדרשו ובאת שמה!
מאד גאה בך ואוהב
אותך עד אין קץ,
פפי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה