ציונות-דתית (ומגזרים אחרים): טיפול שורש. נייר עמדה שהועבר לשר החינוך, לסגנו ולראש המינהל לחינוך דתי

ד"ר משה גרשון, טבת תשע"ד

לאחרונה יזם מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך דיון לבירור מאפייניה וייחודיותה של 'הציונות הדתית'. ברצוני לנצל הזדמנות זו להזכיר נקודה עקרונית שהיא תנאי להצלחת בירור תוכן השקפתי-אמוני מסוג זה. כוונתי להבנה שמצד האמת אין דבר כזה מגזר או זרם "ציוני-דתי", כשם שגם לא קיים באמת שום מגזר אחר, חרדי, חילוני וכו'. 

כיצד? מאחר ואני מבקש לגעת במושגים שמושרשים עמוק בשיח הציבורי ובתודעה אבקש לקרא בעיון ואורך רוח.

א. מהות וזהות אנושית

זהותו האישית של אדם בנויה ממרכיבים שונים: זיקה לחבל ארץ, סולם ערכי-מוסרי ושיוך גנטי/אתני. מטבעו האדם מתאגד עם הדומים לו לחברת שותפים ואז מרכיבים אלו מוכרים תחת השמות: מולדת/אזרחות, חוקה/דת ולאומיות.

אולם מהותו כאדם (בעל חופש רצון ובחירה ערכית וכו') אינה תלויה במרכיבי זהות אלו, היא לא ניתנת לשינוי או להכחשה ואילו מרכיבים אלו כשמם כן הם, מרכיבים או חלקים עצמאיים ובלתי תלויים שיכול האדם להתייחס אל כל אחד בנפרד, ליצור הרכבים חדשים. למשל, יכול הוא להיות אזרח ארגנטינאי-נוצרי-ממוצא קוריאני, או אזרח צרפתי-מוסלמי-ממוצא אירי וכן הלאה הרכבים מהרכבים שונים. יתירה מזו, ניתן אפילו לשנותם במהלך הזמן. יכול טיבטי להמיר דתו לאיסלם, בן מהגרים לבטל כל זיקה רגשית לארץ מוצאו וכו'.

ב. מהות וזהות ישראלית

ביציאת מצרים יצר הקב"ה בריאה רוחנית ייחודית: עם ישראל. "עם זו יצרתי לי"; "קודש ישראל לה'". מהותו הוגדרה על ידי היוצר, "והייתם לי סגולה מכל העמים". משמעות המילה סגולה היא נקודת המהות (כמו 'מספר סגולי' או משקל סגולי המאפיין מהותית חומר כימי). כלומר תוכן הוויתנו, הנקודה שמגדירה את קיומנו, המהות שלנו, קשורה ומחוברת לקודש, לאלקות. אנו עם הסגולה לאלוקות, עם סגולה לקודש.

ג. איזה פלסף... מה זה בכלל "סגולה לקודש"?

כמובן, קשה מאד להתנסח במילים על מושג הקודש, וכמעט בלתי אפשרי ביחס לאלוקות.

אבל, אנו יודעים שהקודש האלוקי הוא האחדות המוחלטת, אחדות אורגנית, יחידאית, שאינה מורכבת מחלקים, "ה' אחד ושמו אחד"

מאחר ואנו עם סגולת הקודש, מהותנו היא שיקוף של הקודש בארץ, קרי שיקוף אחדותו בארץ. לכן מלמדים אותנו חז"ל כשם שאנו מכריזים על אחדות ה' בתפילין שלנו "שמע ישראל... ה' אחד", כך הקב"ה מכריז בתפילין שלו "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". 

לכן אנו כל כך מודעים לחשיבות ולצורך באהבת ישראל.

כמו כן, אנו לומדים שהקודש מתבטא בעש"ן: עולם – כלומר קדושה במימד המרחב, שנה – קדושה במימד הזמן, ונפש – קדושה במימד האדם והחיים. 

אבל חשוב לזכור שוב: בהיותו האחדות המוחלטת, הקודש רק מתבטא במימדים אלו אבל אינו מורכב מהם.

בחזרה למהותנו. כיון שיש לקודש ביטוי במימדים אלו של מרחב, זמן ואדם אפשר ממילא למצוא במהות ישראל (כאמור הסגולה לקודש) ביטויים שדומים למרכיבי הזהות בשאר בני האדם: זיקה הגיאוגרפית, דת ולאום. אולם אצלנו מדובר בחלקים ממהות אחת, אינטגראלית, ולכן אלו רק 'מרכיבים לכאורה' ולא קיימים כחלקים נפרדים ועצמאיים שניתן לשנותם, להתכחש אליהם או לבטלם, כפי שהם בשאר העמים.

מאחר והתופעה ייחודית לעם ישראל אין אפשרות לתרגמה למונחים בעלי משמעות אוניברסאלית ולכן משתמשים אנו לגבי עצמנו באותם מונחים: זהות יהודית, דת, לאום ומולדת, אבל כל זה רק דרך השאלה.

לדוגמא: כולנו מסכימים שיש סתירה פנימית באדם שיוגדר כ'יהודי-נוצרי'. האם המסקנה היא שהיהדות היא דת? לא, אך יש למהות היהודית ביטוי דומה למרכיב המכונה  בזהות שאר האנושות דת.

כולנו מסכימים שיהודי שיגדיר יהדותו 'ללא זיקה לארץ ישראל' הוא טועה. האם היהדות מוגדרת בזיקה גיאוגרפית? לא, אך יש במהות היהודית ביטוי דומה למרכיב האזרחות/ המולדת בזהות העמים.

כולנו מסכימים שיהודי שינסה להגדיר יהדותו כאדם פרטי, מנותקת מעברו או ייעודו של עם ישראל- לא יצלח בידו. האם היהדות היא שיוך אתני? לא, אבל יש במהות היהודית ביטוי דומה למה שמוכר בעולם כמרכיב לאומי בזהות.

אגב, היו נסיונות הסטוריים לכל אחת מהאפשרויות הללו, וכולן נעלמו מן העולם. אולם או שחזרו בהם או התבוללו בין העמים.

ד. מילים, מילים...

הדמיון בין המרכיבים, שאכן אינם מובנים במהות בשאר האדם, לבין הביטויים הדומים להם בעם ישראל יכול ליצור בלבול כאילו גם בנו הם קיימים כחלקים עצמאיים וממילא גם אצלנו ניתן להפרידם או לבטלם.

ואכן הבלבול הזה נוצר, במיוחד ביהדות אירופה לאור תופעות היסטוריות שהתרחשו שם במאות השנים האחרונות: צמיחת הלאומיות באביב העמים, קריסת הסילוף הנוצרי ועמה התנערות המערב מענין הדת בכלל.

ואצלנו, תלמידים שלא שמשו רבותיהם כל צרכם חשבו שאפשר להתייחס למהות הישראלית, שלהם ושל אחרים, על פי מרכיבי זהות אלו ואפשר להפרידם וליצור תת-קבוצות: יהודי-חילוני, יהודי-חרדי, יהודי-ציוני ועוד. אכן, המילים סובלות הכל אלא שזה כמו שאדם יתכחש לחלק מהדנ"א שלו. אפשר להגיד את זה אך זה חסר משמעות, מהותו כוללת הכל.

יהדות ספרד ועדות המזרח התמודדו הרבה פחות, אם בכלל, עם תופעות היסטוריות, פילוסופיות וסוציולוגיות מעין אלו, וכנראה לכן לא הופיעו אצלם, עד לעשרות השנים האחרונות, הגדרות והפרדות "לגיטימיות" בין קבוצות בעם על פי הרכבי זהות. מכירים את זה: כל הספרדים "מסורתיים", וכו'.

נמצאנו למדים שאין "יהודי דתי" או "לא דתי", אין "יהודי ציוני" או "לא ציוני". וכי אין דתיים שמתמודדים עם יצרים ונכשלים בעבירות? וכי אין חילוניים שערכיהם נובעים במודע מערכי תורת ישראל? וכי אין ציוני שמתחכם על מיסי המדינה? וכי אין חרדי שלומד תורה לזכות ולשלום חיילי צה"ל?

ה. אם כולם אותו דבר, על מה מחלוקות וחלוקות?

אז הכל אותו דבר? אין הבדל בין אמת ושקר, טוב ורע, קודש וחול? 

הכשיכורים נהיה אשר 'העולם דומה בעיניו כמישור'? ודאי שלא.

יש השקפות שונות, ויש גם מעשים שונים. חלקם לא נכונים ואף מזיקים. של יחיד ואפילו של ציבור. ממילא יש מקום לחילוקי דעות, חובה לבקר דעה או מעשה שגוי, ותתכן מלחמת חורמה בדעות רעות, פסולות ומסוכנות. אבל יש לזכור שמקורם של חילוקי הדעות במדרגות באמונה, בדרגת המודעות למהות הפנימית שלנו, ולכן אסור לבלבל בינם לבין חילוקי לבבות ח"ו.

אכן יש להבחין ולהבדיל בין דעות ושיטות. יש הבדלה בין קודש לחול ואפילו הבדלה בין קודש לקודש, אבל הבחנה והבדלה אינן הפרדה. וכי יתכן שבעלי דעה חסרה ישתייכו במהותם ח"ו לענין חסר, רע ופסול? וכי הביטוי החסר אצלו נובע מחוסר קיומו של חלק במהותו ונפשו? הרי למדנו שמהותו "קודש ישראל לה'", ואין חלקיות בקודש. בהחלט יתכן אצלו חסרון במדרגה, בביטוי של מהותו, אך גם בו המכלול הוא סגולת הקודש. 'כולך יפה רעיתי'.

יוצא איפה שהדבר היחיד שקיים הוא יהודי, או קבוצת יהודים, שברגע נתון מבטא יותר או פחות את מהותו הישראלית. אולם גם במקרה זה מדובר על ביטוי, שהרי בפנימיותו, במהותו, הכל כלול כיחידה אחת. אפילו יתכחש במודע ל(מה שנראה לו בטעות כ)חלק ממנה, ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא. כל ההבדלים נובעים ממדרגות באמונה.

ותכל'ס, גם בדעות עצמן רב המשותף על המפריד בין כל ה"קבוצות".

ו. נו באמת, זו רק סמנטיקה!

למה לעשות ענין מטעות "מילולית" הנובעת מהשימוש במושגים מושאלים? הרי הכוונה היא רק לביטויים החיצוניים...

כי קיימת סכנה ליפול לאזור חמור הרבה יותר. מצטטים אנו מדי שנה את בעל ההגדה שאומר על הבן הרשע: כיון שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. מוזר. מה הקשר בין יחסו לכלל וכפירה? ואם כבר, היינו מצפים לקשר הפוך: מי שכופר בעיקר הוציא את עצמו מן הכלל...
בהוצאת עצמו מהכלל הוא מצהיר שקיימים בנו חלקים וקבוצות: הוא והשאר. הוא לא כולל הכל, הוא כופר באחדות ה"גוי אחד בארץ". כבר הבנו שזו בעיה גדולה. אם העם הזה הוא סגולת הקודש, שיקוף של אחדות הקודש בארץ, ממילא יש באמירה זו כפירה באחדות האלוקות ח"ו. אכן, יצא מן הכלל זה ממש כפר בעיקר.

לא פלא שהתורה ניתנה בלשון יחיד (ויחן שם ישראל) והתקבלה בלשון יחיד (קיימו וקבל היהודים עליהם)."כאיש אחד בלב אחד", רק באחדות מוחלטת מסתבר שזה לא רק "ווארט" יפה ואין זו המלצה בעלמא, זה תנאי הכרחי ועיקר האמונה!

העיסוק בהגדרה "מגזרית"-עצמית, וכל שכן הגדרת 'קבוצה' אחרת, הינו מדרון חלקלק ומסוכן. אפשר ליפול בין הבחנה והבדלה על פי מדרגות, להפרדה. ותפיסה של פירוד בהקשר של הקודש הוא כפירה. 'יתפרדו כל פועלי אוון'.

ז. חמ"ד- טעות סמנטית שמחכה לתיקון

אכן, חוששני מפני האפשרות שבירור יסודות השקפה חינוכית יהודית, הבאה מהרצון לאפיון ה'ציונות-דתית', "ציבור דתי-לאומי'' וכו', תגרום לכך שגם באלו שנראה היה שנושאים את דגל המהות כמכלול הבנוי מתורה, עם וארץ יתפשט נגע ה'בלבול': התייחסות למהות כזהות רגילה, כבנויה מחלקים עם רצון להגדיר "איזה" חלקים יש בנו. יהיה זה אסון אפילו אם כתוצאה מהבירור היא תכלול את "כל" החלקים. האחדות אינה "סך כל החלקים", לאחדות אין חלקים.

הסכנה קיימת כי הניצנים לבעיה נמצאים ברקע התודעה. מה משמעות המושג "חינוך ממלכתי-דתי"? (כמו גם "מפלגה דתית-לאומית" וכו'). תוספת המילה "דתי", "לאומי", "תורני" וכו' מציינת שמכירים בלגיטימיות של זהות ישראלית אחרת הבנויה ממרכיבים (בחינוך החילוני- בלי דת, בחינוך העצמאי- בלי לאום וכו'), ואילו אנו מוסיפים עוד מרכיב (דתי) ו"שלמים יותר".

מי ששם לנגד עיניו לחנך לזהות ישראלית כוללת ואחדותית הוא צריך להיקרא חינוך ממלכתי ישראלי, וכל שאר "הזרמים" (הדמיוניים) שמחליטים על חינוך "חסר", שיתנו שמות לעצמם עד שה' ירחם ויפקח עיניהם.

ח. אז מה לעשות?

האמור כאן הוא בגדר שינוי של תפיסות עולם מושרשות ונדרשים "חריש עמוק" ותהליכים היסטוריים להגשימו. אבל לפחות בעת הבירור המוצע עלינו להיזהר מטעויות ולנסות לתקן המעוות ולא ח"ו להעמיק עוד את הפצע בנשמת האומה. 
שכן לא רק מהותנו אחדותית אלא שכלל ענייני הקודש הינם אחדות כוללת אחת, כמאמרם ז"ל: "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם". מי יתן וכתוצאה מהבירור יחלו צעדים להרמת "מנהל החינוך הישראלי" אשר בו:

נחנך לאחדותנו עם כל ארץ הקודש: זיקת העם למימוש ריבונות ממלכתנו עליה; זיקה אל קדושתה ומצוותיה, ליישובה, זיקה גם למי ומה שמנוע זמנית: תושבי הגולה, הר הבית וכו'.

נחנך לאחדותנו עם כל התורה הקדושה:לימודה ופיתוחה; ערכיה האישיים, הלאומיים ואוניברסאליים; שאיפה לקיום מצוותיה בין אדם למקום, בין אדם לחבירו, בין אדם לעצמו וכו'.

נחנך לאחדותנו עם כל עם הקודש: כל העדות, כל המפלגות מימין ומשמאל, "אפילו" עם כל הטועים זמנית לחשוב שהם 'מגזר' ושזהותם בנויה מחלקים: "חרדי", "חילוני", "ציוני", "דתי-לאומי", וכו'.

"ולאפרושי מאיסורא באתי להזהירכם... שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה ח"ו. ומלתא פשיטא לי וברור בשכלי כהגלות נגלות אחד הדברים הידועים לי שהוא סיבת הירידה והשפלות (של האומה), והענין שאמרו רז"ל בין כך ובין כך קרויים בנים. והוא מפריש עצמו מכלל ישראל להיות הוא פרטי ובכל ההשפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהן. וזה מאמר הפ' 'בתוך עמי אנכי יושבת' פירוש הזוהר הקדוש, ולשומע ינעם ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי ורוחני, ויעלה מעלה מעלה."

ר' מנחם מנדל מויטבסק , מתלמידי הבעש"ט, פרי הארץ, אגרת ח'

"תנא משום רבי שמעון בר יוחאי בשלושה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש; במלכות שמים דכתיב: לאהליך ישראל, אל תקרי לאהליך אלא לאלוהיך." (מדרש שמואל פי'"ג, מובא ברש"י הושע ג, ה).

"למדנו שהפניה לענייניו הפרטיים כשהשעה דורשת הצטרפות והתכללות עם כלל ישראל בענייני ה' ותורתו היא בעיני חז"ל כעבודה זרה: "לאהליך" היינו "לאלהיך"."

הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו ד', מאמר התבדלות – עבודה זרה