עוד נקודה למחשבה.
במשטר האידאלי על פי התורה החלוקה בין הרשויות דווקא מזכיר מאד את המבנה הקיים כיום (ראה פוסט כאן), היינו מערכת ממשל שבה יש למערכת השיפוטית סמכות על!
הסנהדרין הוא הקובע בשורה התחתונה האם חוק שיחוקק (ע"י מלך מוסכם/ממשלה הנבחרת) אכן עומד בקריטריונים של הצדק והיושר כפי שהם מוסקים מדבר ה' כפי שנלמד בתורה שבע"פ לדורותיה.
לפי זה, יש צד של אמת בטענות של מתנגדי הרפורמה. לא רק שאיננו סומכים על נבחרי ציבור, מפני הסכנה שח"ו יהיו מושחתים ושכורי כח, אלא גם לא רוצים עריצות של הרוב, שיכול גם הוא להיות נבער מדעת ו/או מושחת ו/או מונע מרגשות פסולים.
אלא שבפועל מה שקיים כיום, בו שופטי הבג"ץ הם המכריעים, הוא בעייתי בדיוק באותה מידה, מאחר ואיננו חיים באותה מציאות אידיאלית, והחברה חלוקה בהגדרת המצפן הערכי שלה. ודאי שזה של השופטים בבג"ץ אינו יונק לכתחילה מערכי ישראל כפי שמתבטאים בתורה לדורותיה (כמוצהר במגילת העצמאות ביחס לנביאי ישראל), ולכן לתת להם את המילה האחרונה זה במהות הוא אף גרוע מזה שלתתה לנבחרים או לעם עצמו.
דווקא בשל כך, במצב הלא אידאלי הנוכחי יש מקום לתיקונים המוצעים על ידי הרפורמה, שכן דרכה לפחות הכח חוזר לעם, שיאמר את דברו בקלפי לפי הדינמיקה החברתית הפועלת עליו (לטוב ולמוטב).
שלכם,
משה
