29.11.23

התאכזבתם מהעולם? אני לא.

התאכזבתם מארגוני הנשים בעולם? אני לא.

התאכזבתם מארגון הרופאים העולמי?  אני לא.

התאכזבתם מהאו"ם? אני לא.

התאכזבתם מפעילי הסביבה? אני לא.

התאכזבתם מהצלב האדום? אני לא.

התאכזבתם מהאקדמיה? אני לא.

התאכזבתם מארגוני זכויות הילדים? אני לא.

התאכזבתם מהחברה הליברלית -פרוגרסיבית? אני לא.

למה לא? כי כשמודעים לרקבון המוסרי-ערכי עליו מבוססת תרבות העולם המערבי, אין שום ציפיות! גם אם לפעמים כלפי חוץ הערכים נכונים.

וכשאין ציפיות, אין אכזבות.

כבר דימו חז"ל את עשיו (הוא אדום, הוא רומי, הוא המערב) לחזיר: מציג לראווה פרסות כשרות, אך מסתיר בפנימיותו את הסימן הטמא.


עם הנצח מנצח,

משה


22.11.23

מוציא אסירים בכושרות

מול כל הנאמר בנושא עסקת השבויים אני ממליץ לשתוק. 

זה מורכב מאד.

איננו בקיאים בפרטים, בלחצים, במידע המודיעיני וכו'. כמו כן, איננו בין מקבלי ההחלטות, כך שאין לנו את הסייעתא דשמיא המתלווה למי שאחריות הכלל מוטלת עליו. 

הרגשות מעורבים, בין שמחה על שחרור כל אחת ואחד מבני עמנו, נשמות טהורות, ובין השחרור של חלאות האדם המחבלים ופגיעה במהחלך הלחימה מול האויב הג'יהדיסטי.


דבר אחד ניתן לומר על המורכבות הזו, וכבר אמרו דוד המלך עליו השלום (תהלים, סח'): 

א. לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר.

ב. יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו.

ו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.

ז. אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת; אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה.


ופרשו רבותינו:

"אלהים מושיב יחידים ביתה"- לאותם שנשארו יחידים (אלמנות ויתומים) יבנה בתים ויכניסם בם, 

"מוציא אסירים בכושרות"- בכושרות- בכי ושירות...

"אך סוררים"- אלו הפוגעים בבניו אהוביו "שכנו צחיחה", ישכנו במקום צחיח, וייובשו למוות. אמן כן יהי רצון.


ומסיים דוד מלכנו:

לה. תְּנוּ עֹז, לֵאלֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ, בַּשְּׁחָקִים.

לו. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים.


עם הנצח מנצח,

משה

13.11.23

מוסר מערבי? לא תודה.

שאלו אותי למה אני עושה פרצוף של מיאוס וזלזול כנגד הטענות שעלינו לנהוג לפי ערכי המוסר כפי שבאים לידי ביטוי ב"חוקי המלחמה", אמנות ג'נבה וכו'.

סיפרתי להם שחוקים ואמנות אלו מיוסדים על עקרונות מוסריים שקבע אגוסטינוס מהיפו, אותו אחד שכתב גם את "המסכת נגד היהודים" וגם קבע שליהודים לעולם לא תהיה מדינה, ושאמנם לא צריך להרגם אלא שיש "לסבול" אותם כל עוד הם מפוזרים ומדוכאים עלי אדמות.

 מאז הם עושים אותו פרצוף...


עם הנצח ינצח,

משה

1.11.23

אני? לוחם ברוע!

שמחת תורה תשפ"ד. התחלנו מחדש מבראשית, בה פגשנו את אדם הראשון. מיד כשנברא ראה שהעולם צריך גשם ופשוט ממתין. התפלל והגשם ירד. הקב"ה מוריד הגשם אבל מחכה לתפילת האדם ובלי תפילה לא יורד. למדנו עקרון יסוד ראשון: מהות האדם הוא השותפות עם הקב"ה בהשלמת הבריאה. הבנו שבמנגנון הבריאה יש לתפילה מקום "לכתחילה", לא התפרצות מתוך יאוש כשאין ברירה. זה קרה במקביל לימי הלחימה הראשונית וגיוס כוחותינו. חייל בסדיר ומי שגויס בצו שמונה למילואים יודע מה תפקידו ומרענן תורות לחימה. מי שלא נמנה עמהם, עליו לדעת שהוא מגויס בצו שמונה לתפילה, כפי שגייס משה רבנו "אלף למטה, אלף למטה", על כל אלף חיילים שגייס להילחם במדין, גייס אלף להתפלל להצלחתם.

 

מבראשית עברנו לנח. באופן מפתיע הקב"ה מצווה את נח לבנות תיבה כדי שינצל מהמבול, תוך פירוט הנדסי דקדקני של מידות מדוייקות, מאיזה סוג עץ, במה לאטום אותה, איפה לשים חלון.... מוזר, ה' הרי יציל את נח מהמבול בנס גלוי ועצום, מה הוא צריך את כל זה? מסביר רבנו בחיי עקרון יסוד נוסף עפ"י הפסוק במשלי "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה": האדם מחויב להכין כל מה שביכולתו עד הפרט האחרון, סוס מוכן ליום מלחמה, תיבה על פי מפרט, 100% השתדלות בדרך הטבע. רק על החסר בטבע יחול הנס (גלוי או נסתר) ותופיע תשועת ה'. קראנו זאת במקביל לכינוס כוחות צה"ל וההתארגנות המלאה לקראת פעולה. למדנו מנח שמגיע כל הכבוד לצה"ל על ההיערכות המקסימלית, לעם ישראל האחדות המלאה ועל גילויי החסד הרבים, ומגיע כל הכבוד למלך הכבוד על התשועה שתבוא בעקבותיהן. כל אחד יעשה מלא ההשתדלות בתחומו הוא.

 

הגענו לפרשיות של אברהם אבינו. בדור של נח העולם היה במצב ערכי שפל אבל נח לא התעסק עם מה שסביבו. הרוע השתולל בחוץ, והוא מן הסתם מצטער על כך, אבל היה עסוק בתיבה להציל עצמו. אברהם שונה לגמרי. מול הרוע שסביבו אברהם לא נשאר פאסיבי ומתמגן, הוא פעיל ומצווה לפעול: לך לך! התהלך לפני! רואה עולם עקום ונלחם בזה: שובר אלילים, מנסה להציל את סדום, קורא בשם ה', שומע שחטפו את לוט ונלחם בצבאותיהם של 4 מלכים רק עם 318 איש, כי זה מה יש ועם זה ננצח. הוא פעיל 'על מלא' בתיקון עולם.

 

אנחנו בני אברהם, בדנ"א של עמנו נמצא רצון עז ויכולת עצומה לתיקון עולם (מהשפעת התנ"ך ועד אחוז פרסי הנובל...). גם הרוע מזהה את זה. לאורך ההיסטוריה ככל שהרוע היה מזוויע יותר, יותר הוא התמקד בנו. כמו עמלק, הנאצים ודומיהם לאורך הדורות, הרוע מת מפחד מפני מי שיעודו לעקור אותו מן העולם ולכן מחפש תירוץ להלחם נגדו ולהשמידו: אין להם לאום/ יש להם לאום, שולטים בכלכלה/ טפילים לכלכלה, חסרי דת/ בעלי דת וכו'. הם ילחמו בנו באובססיה ויפגעו בכל כוחם גם בכל ערך שאנו מקדשים, אפילו הבסיסיים ביותר. לכן הרוע לא יסתפק בכבוש שטח, או אפילו בנטילת חיים, הוא יפגע בתינוקות, בנערים ונערות, יפגע בנשים הרות, בנכים ובניצולי שואה, ואפילו בגופותינו. כמה שיותר מזוויע כדי לפגוע בכמה שיותר ערכים שאנו מקדשים והנחלנו לעולם מתוקן.

 

כמו ביום כיפור, גם בשמחת תורה 'קרסה הקונספציה' (למעשה אותה אחת שכנראה אז לא קרסה) שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית שמהותה להיות "מקלט בטוח" ליהודים. שתכלית שאיפתנו היא לבנות "אירופה בטוחה ליהודים". לכן גם טעינו לחשוב שהמלחמות שלנו הן מלחמות "רגילות": על טריטוריה, משאבים, הגדרה עצמית, מקומות קדושים וכו'. שדי לנו בלהכנס לתיבה ממוגנת. אמנם הופתענו מהצלחתם בתקיפה, אבל הקונספציה קרסה כי הזדעזענו מהרוע. קבלנו סטירת לחי שהזכירה לנו שהמלחמה נגדנו אינה על אינטרסים או משאבים. אנו נלחמים מלחמה שהאנושות פחות מכירה: מלחמה ברוע

 

והכללים בה שונים

המלחמה ברוע היא לא מכח ה'זכות שיש לישראל להגן על עצמה', אנו יוצאים למלחמה ברוע מכח החובה המוסרית לחסל אותו, מלחמה שכל העולם היה צריך להצטרף אליה, וכעת אנחנו עושים זאת עבורם

למלחמה ברוע צריך לצאת לכתחילה, היא אינה צריכה עילה ולכן היא לא תגובה. ממילא אינה פרופורציונלית לשום דבר, היא טוטאלית.

במלחמה ברוע הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר הוא עצם הפגיעה ברוע ועקירתו מיסודו

עם הרוע לא חותמים על הפסקת אש או הסכם שלום. אם יכולים, מוחקים אותו מעל פני האדמה.

 

בתפילה אנו מכנים את הקב"ה "האל הטוב". כולנו מייחלים לעידן בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל כל עוד הרוע קיים הבריאה חסרה והעולם זועק לתיקון. במלחמה זו חיילנו עסוקים במצוות ה' היסודית ביותר: לעקור את הרוע מן העולם, להשלים את הבריאה ובזה לקדש את שמו הטוב

אנו כואבים כל חייל שנופל במערכה. כל אחד ואחד מהם הוא עולם ענק מלא ושלם, אך בד בבד עם הכאב הם מוסיפים לנו גבורה, מוסיפים לנו רוח ומוסיפים לנו קדושה

אשרינו שלכך נבראנו.

 

עם הנצח ינצח,

משה


29.10.23

להוולד מחדש גם קונספטואלית - מילון מונחים חדש למציאות הישראלית המתחדשת

רקע

שמחת תורה תשפ"ד. ביום זה חדרו מחבלים מארגון החמאס ומאות מעוזריהם מבין ערביי עזה ליישובים בעוטף עזה וערים במערב הנגב. הפורעים בצעו מעשי רצח וטבח בתושבים, גברים ונשים, תינוקות וזקנים. במהלך יממה רצחו כ 1400 איש וחטפו כ 250. אין מילים לתאר את האכזריות וגודל הזוועה בהן זה בוצע.

כנגדם עמדו אזרחים, כתות כוננות, כוחות בטחון וצה"ל בגילויי גבורה עצומה ועילאית, הן בכמות והן באיכות, ולבסוף הדפו את הפורעים. לאחר מכן עברו כוחות הבטחון להתקפה על הפורעים ועוזריהם ברצועת עזה.

עומק הטלטלה לאחר ההפתעה והזוועות הוא כה גדול שניתן לומר שבאותו יום מדינת ישראל נולדה מחדש, הן בתפישתה את עצמה ומהותה והן את המציאות מול שכניה. בעקבות הזוועות נקלע הישוב היהודי למצוקה מושגית, וגילה שהגדרותיו עד כה אינן תקפות. יש צורך לבחון מונחים אלו ולחדש משמעותם במציאות שנגלתה לעינינו.

מובא כאן נסיון להבהיר את המציאות הייחודית של המלחמות שלנו והיחס המוסרי הנכון כלפיהן. חשוב להבין שהאלטרנטיבות אינן רק ה"מוסר הבין-לאומי" (=מערבי-נוצרי-רופס) או "לדבר איתם בשפת המזרח התיכון" (=פראות בלי חשבון מוסרי).

 

מושגים בסיסיים:

מלחמה: אירוע המתרחש בין ישויות קולקטיביות (לרוב אומות, מדינות, קבוצות אידיאולוגיות וכו').

מהות המלחמה: על פי מהותן נכון יהיה לחלק המלחמות לשניים: מלחמה על "משאב", רובן ככולן של המלחמות המוכרות, על טריטוריה, אוצרות טבע, הגדרה עצמית, שוויון וכו', ומלחמה מסוג פחות מוכר, מלחמה ברוע.

רוע: אידיאולוגיה (דתית, גזענית או אחרת) שבין עקרונותיה נמצאת חתירה פעילה לרצח כל מי שאינו מקבל על עצמו את האידיאולוגיה או "אינו זכאי להתקיים" לשיטתה (לדוג' דעאש, נאציזם, עמלק).

מעורבים: בעת מלחמה היחיד המרכיב את היישות הנלחמת חדל במידת מה להתקיים ככזה והוא קיים כמרכיב של הקולקטיב. כל יחיד, בודאי ברצונו אך גם בעל כורחו, הופך למעורב ברמה מסויימת מעצם היותו חלק מהקולקטיב הנלחם.

בלתי מעורבים: אין בלתי מעורבים. לדוגמא, חייל צרפתי שגויס מכוח חוק ונלחם בחייל אנגלי שגם גויס מכוח החוק יחשבו כמעורבים "על מלא", למרות שבאופן אישי אין להם דבר אחד נגד השני! הנסיבות (ארץ לידה, גיל, מגדר, עיתוי היסטורי וכו') הפכו אותם, בעל כורחם, למעורבים מדרגה ראשונה במלחמה בה מעורב הקולקטיב אליו הם שייכים. כך לגבי כל שאר היחידים בקולקטיב, אין בלתי מעורבים. יתכן הבדל בדרגת המעורבות של היחיד וממילא ביחס הנגזר כלפיו. דרגת המעורבות תקבע בהתאם להשפעתו על יעדי המלחמה (לדוג' שיבוש פעילות מבצעית, סיכון לוחמים, מידת השפעה רעיונית וכו').

 

מאפיינים ייחודיים למלחמה ברוע:

מטרת המלחמה ברוע: עקירה מוחלטת של כל יכולת למימוש האידיאולוגיה הנ"ל: אנושית, מבצעית, הסברתית, רעיונית, ארגונית וכו'.

פתיחת המלחמה ברוע: אין צורך בארוע או "עילה". ברגע שהדבר מתאפשר יש חובה מוסרית לצאת למלחמה ברוע לכתחילה, כבר בשלב זיהוי הכוונה, לפני שהיא הופכת לברת מימוש או מנסה להתממש בפועל.

תגובה פרופורציונלית במלחמה ברוע: מאחר והצו המוסרי הוא להילחם ברוע לכתחילה, אין כאן "תגובה" לפעולה כלשהי מצידו. כיון שזו לא תגובה, אין גם מקום לפרופורציונליות (יחסיות) של הפעולה הננקטת. יעד המלחמה הוא עקירה של כל יכולות הרוע לממש או לקדם רעיונותיו באופן מוחלט, לא "בפרופורציה" וביחס לדבר אחר.

חפים מפשע: כאמור, בכל מלחמה כל היחידים מעורבים במידה זו אחרת. על אחת וכמה במלחמה ברוע שהיא מלחמה טוטאלית. כל יחיד שמרצון או על כורחו מסכן חיילים או פוגע בהשגת יעדי המלחמה הוא מעורב ברמה כזו שיש לעשות כל הניתן לסלקו.

הסכמי שלום/ הפסקת אש במלחמה ברוע: מבחינה מוסרית (ואסטרטגית) יש להלחם ברוע עד תום. על כן אסור להגיע ל"שלום" או ל"השגת שקט" מול הרוע. יש לעקרו.

 

השלכות למצבנו כיום:

מלחמותינו הם מלחמה ברוע: אירועי הטבח בשמחת תורה תשפ"ד גרמו לנו להבין שטעינו עד כה בהבנת סוג האויב וסוג המלחמה מולו. הקונספציה בענין זה היתה שגויה. מסתבר שמדובר באידיאולוגיה ג'יהדו-נאצית הקוראת להשמדת מדינת ישראל, הרג כל יהודי,כל ערך וכל אדם המזוהה עם היהודים. יש להכיר בכך שאידיאולוגיה זו משותפת לנאצים, דעאש, חמאס, איראן, חיזבאללה, הרשות הפלסטינית ותומכיהם בארץ ובעולם, בתחפושת של קונפליקט טריטוריאלי, הגדרה עצמית, כיבוש, זכות שיבה, חרות, זכויות פליטים וכו'. 

נגזרים מכך מספר השלכות:

א. היציאה למלחמה היא לא בגלל זכותינו להתגונן אלא בגלל החובה המוסרית לעקור את הרוע.

ב. העולם היה חייב לצאת איתנו למלחמה כבר ברגע הצהרת הכוונות. עלינו לדעת שכעת אנו נלחמים גם בעבורם.

ג. אין להתייחס אליה כתגובה לטבח ולכן אין משמעות לשאלת הפרופורציונליות.

ד. הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר במלחמה ברוע היא עצם המלחמה בו ומחיקתו מעל פני האדמה. כל פעולה נוספת שעלולה לסכן את חיי הלוחמים או פוגעת ביעדי המלחמה היא לא מוסרית.

ה. הפסקת אש או "הסכמי שלום" מול הרוע הנם פעולות לא מוסריות הנותנות לו מרחב להתבסס ולהתחזק.

 

מדינת ישראל: העובדה שלאורך ההיסטוריה הרוע הזוועתי ביותר מזהה בעם ישראל את הניגוד המוחלט לערכיו השפלים אומרת "דרשני". המציאות כופה עלינו תפקיד היסטורי ומנפץ את הקונספציה שראתה בציונות תנועה להקמת מדינה יהודית שעניינה "מקלט בטוח" ליהודים נרדפים, הקמת "אירופה בטוחה ליהודים". מסתבר שלא שרדנו 3000 שנה וקמנו לתחיה מן אפר הגלות רק כדי להקים מדינה שבה נוכל "להכנס לממ"ד בהישמע צבע אדום". ודאי חשוב מאד שיהיו לנו כל אמצעי המיגון המעולים ביותר וכו' אך הפיכת ה"מקלט בטוח" לאידיאל קיומי רק מאפשר לרוע להתחמש ומתדלק את נסיונותיו להגיע ליעדיו. 

ודאי שאנו כמהין ליום בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל סטירת הלחי שקבלנו בשמחת תורה הציבה בפנינו גם מראה, ממנה נשקף עם שהוא האנטיתזה לרוע ושמוטל עליו לפעול ואף להוביל את העולם למלחמה אקטיבית כדי לעוקרו מעל פני האדמה.

במילים פשוטות: בשמחת תורה תשפ"ד הבנו שכוונת אויבינו אחת: להשמיד את כל עם ישראל (טבחו בעיקר בפעילי שלום), את כל ערכיו (עשו זוועות שנוגדות יסודות המוסר הבסיסיים ביותר) ואף את כל הדבק בו (טבחו בתאילנדים, בדואים וכו'). 

לא הגדרה עצמית, לא שטחים כבושים ולא נעליים.

הצו המוסרי והנאור מול הרוע הוא פשוט: "הבא להרגך השכם (לפניו!) להורגו".

 

עם הנצח ינצח,

משה


19.10.23

יותר ישראלי או יותר יהודי?

הרבה פעמים שמעתי את השאלה מה אתה יותר: ישראלי או יהודי?

ביום שמחת תורה תשפ"ד נפקחו עינינו לראות שלא רק שהשאלה אינה רלוונטית אלא שהיא לא קיימת.


קצת הסטוריה.

הישראליות המקורית היתה מצבו הקיומי-רוחני של הקבוץ האנושי שיצא ממצרים, עם ישראל, וממילא מצבו הקיומי של כל אחד מפרטיו כמרכיב בקבוצה. לזה קוראים ישראליות

יצאנו לגלות, הקבוצה "התפרקה" והמצב הקיומי הקבוצתי נכנס למעין תרדמה. במקומו הופיעה הזהות הפרטית של מרכיביה המפוזרים. לזה קוראים יהדות.

מה ענין "שינוי השם"? מעם שמהותו א-לוהית (ישר-אל), הפכנו לפרטים בעלי זהות דתית. מתורה שמגולם בתוכה עצם הקיום של האומה והחברה עברנו לתורה שהיא דרך חיים של הפרט והקהילה, שאין בה הרבה מעבר לסך הפרטים שבה. 

במציאות זו אפשר שיופיעו תתי קבוצות: דתיים וחילוניים, ציונים וחרדים. יש "אזרחות ישראלית" ויש "זהות יהודית" שנתפסות כמרכיבים נפרדים מהזהות האישית. 

על בסיס זה היה אפשר לשאול: עם מה אתה מזדהה יותר?


ביום שמחת תורה תשפ"ד נפקחו העיניים. 

הישראלי הבין שהוא יהודי, והיהודי הבין שהוא ישראלי. 

לומדי התורה רוצים להגן על ארצם ועל עמם, מחזיקי הנשק והטוריה רוצים ללבוש ציצית. 

אלה ואלה מוכנים למסור הנפש איש על רעהו. 

אלה ואלה מזהים עצמם בקריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. 

ביום זה הבנו שהיינו כל הזמן צדדים שונים של אותו מטבע. 

אולי יותר מזה, הבנו שאנחנו המטבע.


אם כך, כבר נצחנו.

16.10.23

הישראלי החדש (א)

ביום שמחת תורה תשפ"ד פקח עיניו ישראלי חדש,

ישראלי שיודע שהוא כותב פרק נוסף במלחמה האחת שמתנהלת נגדנו מאז חזרנו לארצנו לפני כמאה שנה,

ישראלי שיודע שאין שום הבדל בין פורעי תרפ"ט לחזבאללה, בין גדודי אל-אקסה לג'יהאד האסלמי, בין פת"ח לחמאס, בין "זרוע צבאית לזרוע מדינית",

ישראלי שיודע ששום פינוי והתנתקות לא יעזרו,

ישראלי שיודע שאם הבעיה היתה ה"כיבוש" לא היו טובחים בפעילי שלום,

ישראלי שיודע שמבחינתם דין תל אביב כדין יצהר ודין עפרה כדין נחל עוז, כי כולנו מתנחלים,

ישראלי שיודע שאמנות ז'נבה וכללי מלחמה חלים על בני אדם ולא פראי אדם,

ישראלי שיודע שאסור לרחם על אכזרים,

ישראלי שיודע מי האחים שלו באמת,

ישראלי שיודע שהוא ואחיו מלאים עוז וגבורה,

ישראלי שיודע שהוא עם אחד, ואחדותו קיומית,

ישראלי שיודע שזו זכות להיות חלק מהעם הזה,

ישראלי שיודע ויראה לעולם כולו שעם ישראל חי!


אם כך, כבר נצחנו.

משה




15.5.23

ה"בעיה היהודית"

לאורך ההסטוריה, התרבות האנושית, ובמיוחד זו המערבית, לבשה ופשטה צורה אידיאולוגית (מצרים, בבל, אשור, יון, רומא, ביזנטיון, נצרות, נאורות, אביב העמים, קומוניזם, נציונאל סוציאליזם, איחוד רב לאומי, כפר גלובלי ועוד). 

דא עקא שבכל החלופות הללו מעמדם הייחודי של היהודים, וברובן אפילו עצם קיומם, לא כל כך "הסתדר" עם האידיאל החברתי אותו רצו לקדם ולהנחיל. בהתאם לאידיאל התרבותי סומנה הסיבה להיותם היהודים "בעייתיים": בגלל דתם השונה, הם בעלי לאום, חסרי לאום, קבוצה אתנית-גנטית, טפילות כלכלית, מעורבות כלכלית יתירה, נאמנותם מסופקת, וכו'. כך נוצרה "הבעיה היהודית", או בניסוח קליל וקורקטי יותר, "השאלה היהודית".

לדאבוננו אף היהודים עצמם אמצו הסתכלות זו על עצמם, כמין יצור מוזר שהוא בעיה שיש לפתור, וכמספר ה"סיבות" לבעיה כך מספר הפתרונות שהוצעו, לפעמים הפוכים אלו מאלו: השכלה, אמנציפציה, כפירה וחילון, סוציאליזם, התבוללות, הגדרה כדת ללא לאום (רפורמה), כלאום ללא דת או ללא טריטוריה (אונטונומיזם), וכו'. 


רבים ראו גם בתנועה הציונית סוג של פתרון ל"שאלה היהודית", כולל ראשיה ומנהיגיה, מתוך תפיסת היהדות כלאום ושמספיק מימוש זכויות לאומיות בלבד. את אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות: 
הראשונה חשבה שהאידיאל התרבותי האירופאי אכן טוב ושלם, אלא שכתוצאה מהסטוריה של שנאה עוורת ובלתי נשלטת וכו' אירופה בגדה באידיאלים של עצמה ולכן פגעה ביהודים. הפתרון - להקים בארץ ישראל גרסא של "אירופה נאמנה" ואז כל אדם, כולל היהודים, יוכלו להשתלב בה בצורה נכונה. 
הקבוצה השניה ראתה באידיאולוגיה האירופאית/מערבית אידיאל יפה אבל עדיין חסר, עובדה שאינו מצליח להתמודד עם תופעה ייחודית כמו היהודי, ולכן אינה מכילה אותם ואף הורגת אותם. הפתרון - הקמת בארץ ישראל מדינה שתהיה "אירופה מתוקנת". 


בכל ההסטוריה הזו, העולם, וגם אותם יהודים שהושפעו כנ"ל, לא השכילו להבין שהיהודים אינם הבעיה / השאלה אלא הם התשובה והפתרון! 

כלומר מתוך לימוד מהותם ועצם קיומם ההסטורי יש לבנות שיטה אידיאולוגית חברתית שתהיה מתאימה ואידיאלית לאנושות כולה.

זה תפקידנו בארץ הזאת. 

שלכם,
משה

14.3.23

אולי עם משקפיים?

קיצור תולדות הטעויות האופטיות של חלק מאחינו בעם ישראל, שזיהו, ומסרו נפשם, על אידיאל נכון אבל במקום הלא נכון:

נאורות אירופאית שהיתה אנטישמיות,

שוייון קומוניסטי שהיה עריצות סטליניסטית,

כור היתוך שהיה אליטיזם,

שלום שהיה שנאה וטרור,

וכעת דמוקרטיה שהיא דיקטטורה שיפוטית.


אופטומטריסט, זה מה שאנו צריכים.


שלכם,

משה

8.3.23

הרפורמה במערכת המשפט ה'

קיצור תולדות הזמן

במגילת העצמאות נכתב שבארץ ישראל  "קם העם היהודי" ושלאחר 2000 שנות גלות הקים יישות ריבונית, "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לימים, היא הוגדרה בחוקי יסוד כמדינה "יהודית-דמוקרטית", על אף שערכים דמוקרטיים כלולים במגילה כחלק מערכי היהדות ונובעים מהגדרתה כמדינה יהודית.

בכל אופן, ל"בית" הזה חזרו "האחים לבית ישראל" לאחר אלפי שנות הפירוד ובאופן טבעי מתווכחים על מאפייני הבית. מתוך הבנה שבשלב ראשון הכרחי להתמקד בביצור החומר (כלכלה ובטחון) נוצר בהסכמה סטטוס-קוו, שברירי ביותר, בהנחה ותקווה שעם השנים במהלך התבגרותה האומה תוכל להגיע להגדרות יציבות מוסכמות באשר לערכיה.  

ואז הגיע השופט אהרון ברק. 

הנה כמה ציטוטים מתוך פסקיו וכתביו בענין הרשות השופטת ואופיה הערכי של המדינה. הנושאים והניסוחים מורכבים, מומלץ לקרא כל ציטוט מספר פעמים בכדי לרדת לסוף דעתו.

בענין מעמד המשפט והרשות השופטת, או: מי צריך בלמים וחסמים?

     בעיני, מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים - כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות - נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט... בכל מקום שיש בו בני-אדם חיים, שם יש משפט. אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט.

 

    השופט עשוי לתת לחוק פירוש חדש. זהו פירוש דינמי, המבקש לגשר על הפער בין משפט למציאות חיים משתנה בלא שיהיה צורך לשנות את החוק עצמו. החוק נשאר כשהיה, אך מובנו השתנה, שכן בית המשפט נתן לו פירוש חדש התואם את הצרכים החברתיים החדשים.


פרופ' ישראל אומן סיפר בראיון (כאן) בשם אהרון ברק:

    אהרון ברק אמר לי לפני כחצי יובל שלדעתו בית משפט עליון באופן לגיטימי מחוקק! שאחד התפקידים שלו זה לקבוע את החוקים... הוא אמר לי לראיה שחז"ל גם כן היו מחוקקים...  

 

ואלו מקצת תגובות לדרכו של אהרון ברק בענין רשויות הממשל. בכוונה נמנעתי מציטוט מתנגדיו המובהקים, כמו בר-הפלוגתא שלו השופט מנחם אלון ז"ל ואחרים: 


פרופ' אמנון רובינשטיין:

כך נוצר מצב שבית המשפט העליון יכול לדון ולהכריע בכל נושא אפשרי... למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית.


נשיא בית המשפט העליון השופט משה לנדוי ז"ל בראיון לעיתון הארץ בשנת 2000 (חשוב לקרא את כל הראיון ה"נבואי" כאן):

הוא [אהרון ברק] מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה... 

אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו.

ש- האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו? ת- לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל.

ש- האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד? ת- כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות

הדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות... הוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת.


נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין בראיון לעיתון הארץ בהיותו יושב ראש הכנסת ב 2003 (כאן), שבכותרת המשנה שלו: "גם את אהרון ברק הוא אוהב אבל במקרה הזה אין לו ספקות: בית המשפט העליון מסכן את הדמוקרטיה בישראל; מדובר בפוטש, לא פחות.":

לימים, ככל שבית המשפט התקדם עקב בצד אגודל ובסיפוח זוחל לקח לעצמו עוד ועוד סמכויות, התברר לי שלא רק מהפכה חוקתית התרחשה כאן, אלא ממש הפיכה שלטונית. ההפיכה הזאת אינה מקובלת עלי. לדעתי הכנסת מעולם לא אישרה אותה ועל כן היא מתרחשת בניגוד לרוח הדמוקרטיה ושלא בסמכות.

על סמך הטענה הכוזבת למהפכה חוקתית יצרו כאן מציאות חדשה. יצרו כאן שלטון חדש העומד מעל כולם: גם מעל הכנסת גם מעל הממשלה גם מעל החוק.

זה פוטש. הרי הם לא קיבלו הסכמה של אף אחד. הם לא התייעצו עם אף אחד. הם יצרו מצב של לבוא ולתפוש את השלטון.

בגלל יראת הכבוד מפני האיש הזה נוצר מצב שמקנה לנשיא בית המשפט את הסמכות לעשות כל דבר שהוא רוצה מעל לראשו של המחוקק. זהו מצב מסוכן מאוד. זהו לא רק איום על ערכים ציוניים ולאומיים, זה איום על הדמוקרטיה.

ברגע שבית המשפט נכנס לשקול את שיקוליה של הממשלה בעניינים שרק הממשלה יכולה להכריע בהם ולשאת באחריות להם – כלו כל הקצים. בית המשפט ממש הופך את עצמו לממשל-על.

 

השופט ריצ'רד פוזנר (שופט פדרלי בארה"ב) במאמר סקירה לספר של אהרון ברק:

מה שברק יצר ובדה מליבו הוא מידה של כוח שיפוטי עליו לא חלמו אפילו שופטי ביהמ"ש העליון השתלטניים ביותר שלנו... הוא מניח כמובן מאליו שלשופטים ישנה סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח... הוא היה שודד-ים משפטי.

 

בענין המדינה יהודית-דמוקרטית, או: מי גנב למי את המדינה?

     תוכנו של הדיבור "מדינה יהודית" ייקבע על-פי רמת ההפשטה שתינתן לו. לדעתי, יש ליתן לדיבור זה משמעות ברמת הפשטה גבוהה, אשר תאחד את כל בני החברה ותמצא את המשותף שבהם. על רמת ההפשטה להיות כה גבוהה, עד שהיא תעלה בקנה אחד עם אופיה הדמוקרטי של המדינה. אכן, המדינה היא יהודית... במובן זה שליהודים זכות לעלות אליה, והוויתם הלאומית היא הוויתה של המדינה (הדבר מתבטא, בין השאר, בלשון ובמועדי המנוחה).

 

   ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית.

 

   ערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא בהם, ערכים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו. הפנייה לערכים אלה היא ברמת ההפשטה האוניברסלית שלהם, התואמת את אופיה הדמוקרטי של המדינה, על כן אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי (הערה שלי: בניגוד לחוק הקובע שכשיש לאקונה חובה על השופט לבחון מה המענה הניתן במורשת ישראל)... 

 

    אין כל מקום לתחולה של המשפט העברי במשפט המדינה. אין מקום למשפט העברי, שכן אין בו פתרונות לבעיות שהחיים המודרניים יצרו. המשפט העברי זר להם (הערה שלי: פלא שהדבר נאמר בנחרצות למרות שרק לאחרונה נשאל בראיון האם הוא מכיר את המשפט העברי והתפתחותו לאורך הדורות והוא ענה: מעט מאד, אני מיצר על כך...)


    כאשר הניסיון נכשל, וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם ניתנים ליישוב עם ערכיה כמדינה דמוקרטית, אין מנוס מהכרעה. הכרעה זו צריכה להיעשות, לדעתי, על-פי תפיסותיו של הציבור הנאור בישראל. זהו מבחן אובייקטיבי, המפנה את השופט אל מכלול הערכים המעצבים את דמותו של הישראלי המודרני.


    העדר הצורך (הערה שלי: של שופטי בג"ץ) לעמוד לבחירה מחודשת מדי פעם בפעם, מאפשר לשופט לשקף את ה'אני-מאמין' הבסיסי של האומה, גם אם לאור אירועי השעה אין החברה נאמנה ל'אני-מאמין' זה.


בחזרה לעתיד 

אז עם מה נותרנו לאחר כמה עשורים של פעילות משפטית באידיאולוגיה "ברקיסטית"? עם משהו די מוזר:

מדינה, שנכונות כל דעה, אידיאולוגיה ומדיניות מוכרעים בלעדית במערכת המשפט, שהמהות היהודית שלה היא רק היותה דמוקרטיה (להוציא הפליה לטובה של יהודי הרוצה לעלות), דוברת עברית ולוח חופשותיה תואם ללוח העברי ללא קשר לתוכן וצביון הלוח; שערכיה נקבעים על פי 'ציבור נאור' שנציגו הוא שופט שבגלל שיטת מינוי השופטים יהיה תמיד צאצא ערכי של אהרון ברק (!), ושגם אם תחול התפתחות בערכי האומה היא לא רלוונטית, כי אז האומה היא זו שאינה נאמנה ל"אני מאמין" של עצמה (!!) שכן הממונה על נכונותו הוא רק השופט הנ"ל (!!!).


ברור שמדינה כזו אינה מממשת את חזון מגילת העצמאות ובודאי אינה דמוקרטית! איני יודע אם האופן והתזמון בו מובילי הרפורמה בחרו ליישמה הוא חכם ונכון אבל מצחיק ועצוב כאחד שמתנגדיה בחרו להאשימם דווקא בפגיעה במגילת העצמאות ובדמוקרטיה...

 

אגב, זכותו של אהרון ברק ואחרים לשאוף למדינה שאלו ערכיה וזו שיטת הממשל בה, זכותם גם להפגין בעדה, אבל אין להם זכות ליצור ולשמר מנגנון שמטרתו לכפות את האידיאולוגיה הזו (קרובה ל"מרץ" מצד שמאל) על ציבור שלם שאינו מעונין בה. אלא אם אנו מקבלים גם את הטרמינולוגיה והראיה הכמו-תיאולוגית של ברק עצמו על שיטתו בדבר 'היקום השיפוטי', 'שלמות המשפט', 'מלוא כל הארץ משפט' וכו'. או אז נגלא לעינינו יקום נפלא ומושלם בו האל הוא אהרון ברק וכהניו הם שופטים שנבחרו בצלמו ודמותו. למעשה נותר רק להחליף את שם ה' במילה ברק בדברי ישעיהו הנביא: כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו...

 

1.3.23

רפורמה במערכת המשפט ד'

משהו שכתבתי לחבר בענין הרפורמה.

לפני מספר ימים ראיתי סרטון של חברת כנסת השואלת את חברי הכנסת "המרוקאים": למה עליתם ממרוקו, בשביל להחליף מלך במלך אחר (ביבי)? לא מבינה בשביל מה עליתם?!
השאלה היתה לגיטימית לו עם ישראל (מכלל הגלויות) היה בא לכאן בגלל שהפריעה לנו שיטת המשטר, איכות החיים, וכו' בארצות המקור.
אבל כפי שענה פרופ' ישעיהו ליבוביץ בסגנונו החד ומיוחד לכתב זר ששאל מה משמעות הציונות (מצטט אותו למרות שאני חולק בתכלית על דעותיו בהמון נושאים):
The meaning of Zionism is that we are fed up from being ruled by "goyim"!

זה הענין שלנו כאן. אולי המנדט היה עושה דברים הרבה יותר טוב מאיתנו עבורנו, אבל קצנו בשעבוד מלכויות, גם לו היו אלו גוים "טובים". כפי שנהגתי לענות, לאחר שהופתעתי מהשאלה, לאלו ששאלו אותי למה עליתי מונצואלה (בזמנו מקום טוב לגור בו...): כי גם אם יש כאן זבל, זה הזבל שלי. 
באנו כי אנחנו אוהבים את העם ואת הארץ ואנחנו רוצים לשלוט בעצמנו על עצמנו. כפי שצטטת: להיות עם חופשי בארצנו. להיות גם עם וגם חופשי וגם ארצנו.

כמובן שהרעיון הוא לא סתם לשלוט אלא בעיקר לבנות כאן בית אידיאלי לעם/משפחה שהתכנסה שוב. דא עקא שתבנית  "הבית האידאלי" הזה אינו מוסכם על כל האחים במשפחה. אך לפני שמכריעים על האידיאל צריכים לשאול איך מנהלים וויכוח בין אחים ומה גבולות הגזרה שלו. תנאי עוד יותר מוקדם הוא בכלל לזכור שמדובר בוויכוח בין אחים באותו עם, ולא (רק) בין אזרחים באותה מדינה. כמה סמלי שזה אותה מילה רק עם המילה "זר" באמצע.

שלכם,
משה

28.2.23

רפורמה במערכת המשפט ג'

 עוד נקודה למחשבה.

במשטר האידאלי על פי התורה החלוקה בין הרשויות דווקא מזכיר מאד את המבנה הקיים כיום (ראה פוסט כאן), היינו מערכת ממשל שבה יש למערכת השיפוטית סמכות על! 

הסנהדרין הוא הקובע בשורה התחתונה האם חוק שיחוקק (ע"י מלך מוסכם/ממשלה הנבחרת) אכן עומד בקריטריונים של הצדק והיושר כפי שהם מוסקים מדבר ה' כפי שנלמד בתורה שבע"פ לדורותיה. 

לפי זה, יש צד של אמת בטענות של מתנגדי הרפורמה. לא רק שאיננו סומכים על נבחרי ציבור, מפני הסכנה שח"ו יהיו מושחתים ושכורי כח, אלא גם לא רוצים עריצות של הרוב, שיכול גם הוא להיות נבער מדעת ו/או מושחת ו/או מונע מרגשות פסולים.

אלא שבפועל מה שקיים כיום, בו שופטי הבג"ץ הם המכריעים, הוא בעייתי בדיוק באותה מידה, מאחר ואיננו חיים באותה מציאות אידיאלית, והחברה חלוקה בהגדרת המצפן הערכי שלה. ודאי שזה של השופטים בבג"ץ אינו יונק לכתחילה מערכי ישראל כפי שמתבטאים בתורה לדורותיה (כמוצהר במגילת העצמאות ביחס לנביאי ישראל), ולכן לתת להם את המילה האחרונה זה במהות הוא אף גרוע מזה שלתתה לנבחרים או לעם עצמו.

דווקא בשל כך, במצב הלא אידאלי הנוכחי יש מקום לתיקונים המוצעים על ידי הרפורמה, שכן דרכה לפחות הכח חוזר לעם, שיאמר את דברו בקלפי לפי הדינמיקה החברתית הפועלת עליו (לטוב ולמוטב).

שלכם, 

משה


19.2.23

רפורמה במערכת המשפט ב'

 עוד נקודות הדורשות הבהרה בענין הרפורמה.

מתנגדי הרפורמה מדברים על הכרח האיזון בין הרשויות שישמשו כבלם זה לשזה וזה מה שמנסה לעשות הרפורמה! 

במערכת הקיימת היום כוחו של בג"ץ עולה על כוחה של הממשלה ושל הכנסת. כפי שהוסבר בפוסט קודם, לאחר שמחוקקים חוק תקפותו אינה תלויה רק בזה שהתקבל בהליך תקין אלא שעליו לעמוד גם במבחן אי עשיית עוול ואי צדק, והתשובה לשאלה האם חוק הוא גם צודק וישר ניתנת רק על ידי הבג"ץ. 

לבג"ץ המילה האחרונה באשר לצדקת כל חוק, ואף הגדילו לעשות כשהם כוללים בזה גם חוקי יסוד.

לכן, מי שבעד דמוקרטיה במובנה הבסיסי ביותר, היינו "ממשל העם בידי העם למען העם", צריך היה לתמוך ברפורמה שמחזירה את המילה האחרונה גם לגבי צדקתו של כל חוק לעם (דרך נבחריו).

כמובן, מתעוררות מיד שתי שאלות. הראשונה, האם נבחרי העם יהיו נאמנים לרצון בוחריהם? אם לשפוט לפי מקרי גולדפרב בהסכמי אוסלו בתשנ"ו, שרון בהתנתקות בתשס"ו, ובנט בממשלת השינוי בתשפ"ב נראה שאכן השאלה במקום כי ניתן להזיק מאד בזמן ששליט כזה בשלטון וחייבים למצא דרכי פתרון (למשל סימון "סעיפי יסוד" או קווים במצע המחייבים התפטרות מתפקיד אם מחליטים לוותר עליהם וכו'). בכל אופן, בשאלה זו הבחירות נותנות מקום לבוחרים לחזק נבחר אם נשאר נאמן לשליחותו או להענישו אותו בקלפי ולשלוח אותו הביתה.

שאלה שניה ומטרידה יותר היא עריצות הרוב: מה אם הרוב ירצה חוק לא צודק? גם לזה צריך למצא פתרונות. אלא שלצערנו ההסטוריה מלמדת שבמקרה כזה שום כח לא יוכל לעמוד מול כח העם. אם העם באמת רוצה משהו הרי שבמוקדם או מאוחר הוא ישיג מה שהוא רוצה.


בענין מבט מדינת התורה בנקודה זו בפוסט הבא.

שלכם,

משה