** עבר עריכה בחודש אב-רחמן תשפ"ב**
עם הצניעות המתבקשת, הפנמה של הכתוב כאן כמוה כפקחון עיניהם של העוורים ב"משל הפיל". יש בה כדי לשנות הסתכלות על נושאים משמעותיים בחיינו.
לפניכם נסיון לעשות את הבלתי אפשרי: לתת הגדרה מילולית ליהדות.
הגדרה שתהיה כמה שיותר קוהרנטית עם דברי חז"ל ורבותינו לדורותיהם ועם המאפינים של עם ישראל כפי שבאו לביטוי לאורך ההסטוריה שלנו.
אז הנה:
היהדות היא "מצב קיומי-רוחני-קיבוצי" (מולד או נרכש*).
כלומר, היהדות היא ליהודים מה שה"אדמיות"/אנושיות היא לאדם/בן אנוש הפרטי.
זהו.
אוקיי... דורש הסבר.
א. מצב קיומי.
א.1. מהות.
"מצב קיומי" עניינו מהות ולא זהות. ההבחנה בין שני המושגים חשובה מאד.
מהות זה מה שאני, וממילא מגדיר אותי במימדי הקיום השונים (ראו להלן).
מהות נכפית ואינה תלויה או מושפעת מפעולה או מחשבה* ולכן לא ניתנת לשינוי.
זהות, מורכבת מהדברים איתם אני (היינו, מצבי הקיומי במימד הנפשי) מזדהה.
הזדהות היא תוצאה של בחירה ומחשבה, וכיוון שכך גם ניתנים לשינוי.
א.2. מימדי קיום.
"מצבים קיומיים" מתבטאים במימדי קיום שונים. דוגמאות:
מצבי הקיומי במימד האבולוציוני הוא שייכותי למין האדם (Homo sapiens).
צבע עורי/עיניי הוא אחד מהביטויים של מצבי הקיומי במימד הפנוטיפי.
מצבי הקיומי במימד הגניאלוגי מתבטא במקומי בין בני המשפחה (אח/בן/אב וכו').
היותי זכר/נקבה הוא מצבי הקיומי במימד הגנטי-פיזיולוגי**.
גילי ברגע נתון הוא ביטוי מצבי הקיומי במימד הכרונולוגי הפרטי.
היותי בעל חופש רצון ובחירה הוא מצבי הקיומי במימד הנפשי.
כאמור, בכל המימדים הנ"ל מדובר במצבים קיומיים "כפויים עלי", היינו במהויות.
לעומתם, הנה דוגמאות לזהות: סולם ערכים, שייכות חברתית, אזרחות, דת, מפלגה פוליטית, מועדון כדורגל, ארגון עובדים, תרבות, שייכות מגזרית וכו'.
כל אלו ביטויים במימדים שאינם קיומיים, כלומר הם ניתנים לבחירה חופשית וממילא ניתנים לשינוי שאינו משנה את מהותי.
א.3. טבע המהות.
למצבי הקיום יש אופני ביטוי, יש להם טבע.
מצבם הקיומי של בעלי חיים במימד הקיום הנפשי הוא "כפוי". לכן מבטאים את מצבם הקיומי בכל המימדים בצורה טבעית ואינסטינקטיבית. סוס מבטא את "סוסיותו" באופן מלא באופן טבעי. כל חריגה תהיה סמפטום למצב פתולוגי. למשל, בע"ח שעבר החתמה "השתבש" ומחזר אחר בני אדם ולא בני מינו.
מצבו הקיומי של האדם במימד הנפשי הוא "בחירי". לכן, בשונה מבעלי חיים, במימדי קיום מסויימים הוא חסר אינסטינקט ופועל בכח הבחירה לבטא את מצבו הקיומי או להתכחש אליו. אולם גם ההכחשה תהיה בעצם חריגה מטבעו ותהווה סמפטום למצב פתולוגי. למשל אדם שיבחר לנבוח במקום לדבר.
א.4. יחודיות קיומית ואחדות המימדים.
חלוקת המצב הקיומי למימדי קיום שונים יכול להטעות, שכן יש לכל ייצור ייחודיות קיומית אחת שהיא המתבטאת בכל מימד.
הייחודיות הקיומית נמצאת במימד הקיומי "הפנימי" והעמוק ביותר, דהיינו הרזולוציה המהותית העמוקה ביותר. כך הייחודיות הקיומית של דולפין נובעת מהביטוי במימד הנפשי שהוא המאפיין של בעלי חיים עילאיים ולא במימד האורגניזמי-פיזיולוגי, שמשותף לו עם צמחים, וכן ייחודיותו הקיומית של עץ ברוש נקבעת ממהותו במימד הפיזיולוגי שכצמח זהו המאפיין הפנימי ביותר ולא במימד הכימי שמשותף עם הדומם.
נסביר את עניינה של היחודיות בעזרת דוגמאות.
לעץ תפוחים, לסוס, לנמלה וגם לנו יש מצב קיומי במימד הגניאולוגי (הורים, צאצאים, אחים וכו'). אבל לא הורות ואחוות תפוחים כזו של נמלים, ולא זו וזו כסוסית ולא כל אלו כהורות או אחווה באדם.
כלומר מהיחודיות הקיומית נגזר הביטוי של המצב הקיומי בכל המימדים האחרים.
כשגורילה הולך הוא נשען גם על ידיו (כנגזר ממצבו הקיומי במימד האנטומי). כשאדם הולך, נשען רק על שתי רגליו. אמנם הוא יכול לבחור ללכת "הליכת גורילה", אבל זה נוגד את טבעו במימד האנטומי ובסופו של דבר יזיק לשריריו, לעמוד השדרה וכו'.
כשסוסה מניקה סייח, היא עושה זאת על פי יחודיות טבעה הסוסי האינסטינקטיבי: עפ"י השעון הביולוגי הסוסי, בהרכב חלב לפי פיזיולגיה סוסית, ביצירת קשר אם-ולד סוסי וכו'.
כשאשה מניקה את ילדה, פועלת ייחודיותה האנושי הבחירי (שמייחד אותה על פני בעלי חיים במימד הנפשי) גם בכל המימדים ש"מקבילים" עם בעלי החיים. יכולה לבחור לעשות זאת בצורה סוסית (כמות/ הרכב החלב, צורת ההנקה, קשר רגשי וכו'), אך תהיה זו עדות למצב פתולוגי, וממילא מזיק לה ולילדה.
ב. רוחני.
יש מימדי קיום משותפים לכל הבריות ויש שלא. מימד הקיום הכימי משותף לאבן ולייצור חי אך המימד הביו-כימי לא. הוא קיים בצמחים ומשותף עם בעלי החיים. כך גם לבע"ח מימד קיום נוסף שאינו קיים בצמחים, המימד הנפשי.
כך, נוסף למימדים (ולביטויים) שהוזכרו לעיל: כימי (דומם/חי), ביו-כימי (צמח/בע"ח), אבולוציוני (דולפין/הומו-ספיאנס), גניאולוגי (אחות/בן) ונפשי (בחירי/אינסטינקטיבי), יש לאדם מימד נוסף שלא משותף עם בעה"ח. מימד קיום רוחני-קיבוצי.
גם במימד זה יש ביטויים למצב קיומי: ישראל או אומות העולם.
המצב הקיומי הרוחני של ישראל נקבע בעת יצירתו/בחירתו על ידי מקור הקיום כולו, החומרי והרוחני.
כך יש להבין משמעותן של פסוקים רבים כמו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו", ועוד.
אגב, גם בישראל קיים מימד קיומי נוסף: המימד הקדושתי, והביטויים בו הם שבט לוי או ישראל. וגם בשבט לוי יש מימד קיומי נוסף של קדושה וביטויו: לוי או כהן.
ג. קיבוצי.
עם יצירת/הופעת מצבו הקיומי הרוחני של ישראל נמסרו לו חוקי טבעו (=ביטוי מהותו) במעמד סיני, בנבואה (="תורה מן השמים"). אולם עצם אפשרות קיומה של התורה מותנית בקיומה של ישות קיבוצית אחדותית (יש מצוות לכהנים, למלך, לנשים, לגברים, ללויים). ואכן התורה נתנה לנו כקבוצה ורק לאחר שעמדנו "כאיש אחד בלב אחד" (זה לא שבח אלא תיאור קיומו של התנאי לקבלה/קיומה של התורה). לכן מברכים לפני קריאה בתורה: אשר בחר בנו מכל העמים (שלב ראשון- יצירת הישות הקיבוצית) ונתן לנו את תורתו (שלב שני- מסירת פרטי טבע חייו של הקיבוץ).
ד. בחזרה לכותרת.
ה"קיום יהודי" הנו אם כן ענין מהותני.
שייכות לעם ישראל היא ביטוי במצב הקיומי הרוחני-קיבוצי, הפנימי ביותר, וככזה הוא מתבטא בכל מימדי הקיום השונים. כלומר, יהודי אוכל, ישן, נושם, חושב, מרגיש, בוחר וכו', כפי שנגזר מיהדותו. כשם שסוס אוכל, ישן, נושם וכו' כנגזר מסוסיותו ותפוח מתפוחיותו.
בשונה ממה שנהוג בטעות לחשוב (ולהטיף...) התורה אינה מגדירה אותנו ואת ייחודינו. להיפך! כתוצאה מייחודינו היא נתנה לנו כי רק בה נוכל למצא ולהוציא לפועל את טבענו בכל מימדי הקיום. היא הביטוי לעצמיותנו המהותית על מימידיה השונים.
במילים אחרות, אנו לא יהודים כי קבלנו וקיימנו מצוות/אורח החיים/ערכים/ אמונות וכו' אלא להיפך! קבלנו וקיימנו מצוות/אורח חיים/אמונות וכו' כי אנחנו יהודים.
לכן אומרים חז"ל, "ישראל אף על פי שחטא (=החטיא את המטרה =לא ביטא בפועל את מהותו) ישראל הוא".
כך גם עולה מהפסוקים שהוזכרו לעיל. המהות הייחודית נמצאת בעצם הקיום הקיבוצי רוחני, בעם ישראל.
לעומת זאת, זהות דתית או זהות לאומית הינן ערכים ו/או פעולות איתן האדם הפרטי מזדהה ואותן בוחר באופן פרטי לבטא כחלק מהזדהותו עם קבוצה. לכן האדם הפרטי באומות העולם יכול להיות דתי/ חילוני, יכול להמיר דתו, שייכותו הלאומית, וכו'.
אבל ביהדות אין זהויות: דתי, חילוני, וכו'. יש רק ישראל, אלא שכל אלו קשורים למהותו. בהיותו בחירי כל אחד נע על "רצף", הן רצף של הרצון לבטא מצבו הקיומי והן הרצף של היכולת לבטאו בפועל במימדי קיומו האישיים.
אבל עצם מהות היהודי הפרטי, כלומר מצבו הקיומי-רוחני-קיבוצי, בלתי תלויה במיקומו על הרצף.
שלכם,
משה
* אם, כפי שיוסבר להלן, מצב קיומי הינו כפוי ולא בחירי, איך אפשר "לרכוש אותו" (על ידי גיור)?! על כך בע"ה בפוסט בעתיד.
** אדגיש שאיני דן כלל בקשר שבין מצב קיומי זה לבין ביטויו ההתנהגותי (גברי או נשי), רגשות כלפי הזולת (איש או אשה) והדרכים שבהם צריך או בוחרים לבטא רגשות אלו. אין זה חלק מפוסט זה ואני מקווה שלא יסיט את הדיון.
כן אציין שהמושג "זהות מגדרית" נוצר בגלל הרצון להפריד בין מהות מינית (מצב קיומי גניטלי) לבין הזדהות רגשית בתחום המשיכה הגופנית. כמובן שיש בזה מניפולציה סמנטית והיא כמו להגיד שבמהות אני שייך למין הביולוגי (species) האדם הנבון Homo sapiens אך "זהותי האבולוציונית" היא כן בחירית (ואני מזדהה כניאנדרטל, כדולפין וכו'). כשם שלא עולה על הדעת לומר ששייכות זו והמשתמע ממנה נתונה לשינוי עפ"י בחירה וההזדהות שלי עימה, שיקוליי, נטיותיי וכו', כך גם במהות הגניטלית-מינית.
