להלן תמליל הרצאה שנתתי לפני כמה שנים טובות בכנס "היבטים אתיים ביחס האדם לבעלי חיים", אוניברסיטת תל אביב, ניסן תשס"ב.
1. הקדמה:
א.
אמונה. בדבריי אנסה להציג גישתה של אמונת ישראל לנושא
שבכותרת. במונח אמונה אין כוונתי לשימוש הנפוץ במילה זו קרי החלטה שרירותית מול
אי-ודאות כלשהי. הכוונה לסוג הכרה פנימית וברורה הקיימת בנפש האדם, על כוחותיה
השכליים והרגשיים וגבוהה גם מהם, ומתפתחת כתוצאה מחיי מעשה על פי תורת ישראל
והעיון במקצועותיה השונים: מקרא, ספרות חז"ל, פילוסופיה ומחשבת ישראל,
שו"ת בהלכה וכו'. בהסתייגות זהירה, ניתן לדמות הכרה זו למושג "הבנת הלב"
שצוטט מפי שופט בית המשפט העליון מישאל חשין ע"י ד"ר חגי אלמגור
בהתייחסו לבסיס המשפטי לדרישת חמלה כלפי בע"ח. לדעתי, בבדיקה עצמית ועמוקה
ימצא כל אחד מאתנו, קרוב לבסיס של אותה "הבנת הלב", גם יסודותיה האישיים
של האמונה עליה אני מדבר.
ב.
מקורות. על אף הפסוקים הרבים הקשורים לנושא זה, הגבלתי
במכוון את התייחסותי כאן לדברי חז"ל וחכמי ישראל בדורות השונים מבלי להשתמש
ישירות בפסוקי התנ"ך. העובדות מלמדות שלא ההשענות על טקסט מקראי ולא יהדותו
של ההוגה
מספיקות כדי להציב רעיון כעמדתה של האמונה היהודית (לדוג' שיטות הצדוקים, קראים,
נוצרים המתבססים על הטקסט או מאידך דרכיהם של שפינוזה, מרכס, פרויד). עיון מעמיק בספרות
חז"ל מאפשר זיהוי כללים והנחות יסוד המסייעים בקביעת מה ניתן להכליל בהגדרת
עמדה זו. כללים אלו, יחד עם תהליכים היסטוריים וסוציולוגיים, הם הגורמים לכך
שהאומה הישראלית קולטת אל חיקה או לחילופין דוחה רעיון מסוים ובדרך זו מבררת את
יסודות בנין אמונתה. במילים אחרות, המקורות עליהן אבסס את הצגת הנושא מובאים
כביטוי והופעות של אמונת ישראל אותה הזכרתי לעיל.
ג. סמכות.
לכבוד הוא לי להיענות לבקשת המארגנים להרצות בכנס זה. כאמור, תוצג כאן תמונה העולה
מלקט מקורות ישראל בתוספת הבנתי הפרטית לפי מה שלמדתי מרבותיי. אולם יש לציין שאינני
בעל סמכות הלכתית או מומחה בנושא. פסיקת הלכה היא תהליך מורכב, המחייב התייחסות
לפרטים רבים, ולדון בכל מקרה לגופו. על כן, כל שאלה מעשית יש להפנות לפוסק
מוסמך.
2. קדקודים אינטראקטיביים.
על מנת לדון בנושא נתאר לעצמנו משולש. בקדקוד העליון
נציין את הקב"ה בהופעתו כבורא, ובשניים האחרים האדם ובעלי החיים. אמנם הנושא
שלנו נמצא על הצלע שבין אדם-בע"ח אבל כמובן מאפייניו נגזרים גם מן
הצלעות בורא-אדם וכן בורא-בע"ח. על כן, נוסיף כמה מילים גם
בהקשרים אלו.
3. נזר הבריאה.
היהדות רואה באדם יצור בעל מורכבות ביולוגית וייחודיות
רוחנית המקנה לו, בכח ובעת יבחר בכך, יכולת להביא את עצמו ועמו את הבריאה כולה
לתכלית רוחנית (דרך ה' [רמח"ל 5467-5506] ).
על כן, יש לחפש את מרבית ההשלכות של מעמדו המיוחד בתחום הפוטנציאל הנפשי-רוחני.
כמדומני שכדאי להזכיר בהקשר זה את דברי המליצה של אתולוג אירופאי שצוטטו ע"י
ד"ר הדס קסירר-יזרעאלי,
על פיהם אנו "החוליה חסרה" בין
הקוף הקדום לבין האדם ההומני, או כדברי אחד מרבותיי הנוהג להצביע על כך שהשאלה הרלוונטית
אינה האם האדם בא מן הקוף אלא האם לדרגת אדם הוא כבר הגיע.
התייחסות זו מסייעת גם להגדיר (כפשוטו: מלשון גדר וגבול)
את מקומו היחסי של האדם בבריאה. טעות נפוצה היא המסקנה צרת האופקים וילדותית משהו,
שהתפשטה בתרבות המערב גם על בסיס הפרשנות הנוצרית לכתבי הקודש ושנחשבת בסילוף גם
כתפיסה יהודית, שבהיות האדם בחיר הנבראים הרי שהעולם שייך לו וזכותו לעשות בו כל גחמותיו.
כפי שנווכח, זווית הראיה האמונית מביאה למסקנה כמעט הפוכה! כבחיר הבריאה הרי שהוא,
ראשית כל, חלק ממנה ולא אדון לה, אך מאידך, בעיקר אינו משועבד לה. מתוקף תכונותיו
הייחודיות, על האדם לתפקד בעולם כ'ממונה מטעם' וככזה ניתנה לו הרשות להשתמש בעולם
לצרכיו.
אולם, הרשות שניתנה לאדם גוררת עמה אחריות כוללת ועצומה. האדם אינו רודן העולם,
אלא שזה מופקד בידיו ועליו לדאוג לקידומו הפיזי והרוחני תוך שמירה על שלמותו
ותקינותו. כדרכם, תמצתו זאת חז"ל במדרש
על הפסוק "ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז' יג')-
שעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו:
ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל
ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (מד' קהלת רבה ז' יג').
בעקבות מודעותה לאחריות זו, עוסקת היצירה היהודית בהגדרה דקדקנית של חובות האדם
כלפי המציאות בה הוא חי בבריאה ובכלל זה בעה"ח. הגדרות אלו מתייחסות למניעת
צערם, גבולות השימוש בהם, דאגה לרווחתם וכו'.
4. תיאולוגיה וקבלה.
דוגמא לעיסוק בשאלות שבתחום הצלע בורא-בע"ח,
היא הדיון של חכמי ישראל בדורות השונים באשר לטיב ההשגחה הא-להית על בעלי החיים.
מדרשי חז"ל מתארים מעורבות א-להית בקביעת גורלו הפרטי של כל יצור ויצור (מד'
בראשית רבה עט ו') ואילו הרמב"ם (4897-4964) טען שיש השגחה על מין
בעה"ח ככלל ואילו הפרטים עצמם נתונים ליד המקרה (מורה נבוכים ג' יז').
לעומתו, הרמב"ן, חכמי הקבלה ובעקבותיהם רבים מההוגים האחרונים טוענים שישנה
השגחה פרטית על בעלי החיים, כולל (או שמא בגלל?) אפשרות גלגול נשמות בהם.
לרב קוק
זצ"ל (5625-5695) גישה על פיה ה' אכן משגיח על כל אחד מיצוריו אלא שגם בזה יש
הבדל בין בעה"ח והאדם "שהשגחת בני אדם התגלתה לנו והשגחת בעלי חיים
נעלמה מאתנו מגודל עומק הענין" (אוצרות הראיה עמ' 950). פירוט מקורות
אלו ונוספים ראה במאמרו של הרב שלמה אבינר: רחמיו על כל מעשיו. עלון באהבה
ובאמונה, גליון 332.
5. חינוך ומוסר.
ספרות המוסר היהודית עשירה בהתייחסות חינוכית ומעצבת
(פורמטיבית) לנושא דנן. העיקרון הראשוני פשוט: אם תגרום או תתעלם מסבלו של יצור
כלשהו לבך ייעשה גס לצער בכלל ולבסוף עלול לב זה לפתח את מידת האכזריות. אמנם,
בנוסף לגישה זו המאופיינת ב"סור מרע" ישנם מקורות מעצבים בבחינת
"ועשה טוב". על האדם להידבק במידותיו ודרכיו של הבורא, המרחם על
בריותיו ו"מזין מקרני ראמים עד ביצי כינים". ממילא ביטויי חמלה כלפי
בע"ח מסייעים לפתח מידות חיוביות אלו באדם עצמו. מעבר לכך, ישנן דוגמאות רבות
הדורשות הפגנת יחס חיובי כלפי בעלי חיים בגלל ערכם הסגולי, בהיותם הופעות של חיים
וביטויי הבורא בבריאה, ולא רק מהזווית האנתרופוצנטרית שמטרתה התועלת החינוכית של
האדם (מבלי לזלזל בה ולוואי וזווית זו היתה מקובלת כנורמה בחברה המודרנית). אין
צורך להיות פסיכולוג גדול בכדי לקשר מקורות אלו, חלקם מוכרים לנו מסיפורי המקרא
וחז"ל עוד מילדות, עם חלק מהגורמים שעיצבו את "הבנת הלב" של כבוד
השופט שהזכרנו לעיל. להלן כמה דוגמאות:
· התואר "צדיק" ניתן לנח וליוסף מפני שעסקו
בהזנת האחר, יוסף את תושבי מצרים בשנות הרעב ואילו נח את חיות התיבה. גם זכותם של
בניו של נח נובעת משותפותם עמו בעשיית חסד עם בעה"ח (מד' תנחומא,
פרשת נח, ד').
· בחירתם של משה רבינו ודוד המלך להנהגת העם מוסברת לא
רק מתוקף נסיונם כרועי צאן אלא דווקא על בסיס ביטויי היחס המיוחד והדאגה הפרטנית
לצאנם (מד' שמות רבא, ב' ב').
· רבי יהודה הנשיא, מגדולי התנאים וחותם המשנה, נענש
בייסורי גוף בעקבות יחס אובייקטיבי מדי [מנוכר?] לעגל צעיר הבא לחסות בצלו בניסיון
לחמוק משחיטה. רק לאחר שנים סר חוליו בעת שהפגין רחמנות כלפי גורי מכרסמים שמצאו
משרתיו בעת נקיון הבית (תלמוד בבלי, בבא מציעא סה').
· "… אף
אם עשה צער לבהמה בחנם כמו שמשים עליה משאוי יותר מכדי הראוי ומכה אותם והיא אינה
יכולה ללכת בא לדין על שציער בעל חי. וכן המושכין אזני החתולים להשמיע צעקתם הם
חוטאים…, גם דרשו חכמים [על הפסוק]
'ביום ההוא נאום ה' אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון' (זכריה י"ב ד'), עתיד
הקב"ה להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותם במגפיים שקורין ספורני
בלע"ז [דוקרנים]" (ספר חסידים, מ"ד [ר' יהודה חסיד 4910-4977]).
· רבי חיים ויטאל (5303-5380) מלמדנו שהכל נברא למטרה
כלשהי ולכן ברור שאין להרוג אף יצור שלא לצורך. מורו, האר"י ז"ל, היה
נזהר ומזהיר את תלמידיו שלא להרוג אפילו חרקים קטנים, כגון כינים העוקצים או
מכאיבים לאדם (שער המצוות, נח).
· "… ובכלל הענין הזה [מידת
החסידות], שלא לצער לשום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר
(משלי י"ב): 'יודע צדיק נפש בהמתו'. וכבר יש שסוברים (בבא מציעא ל"ב)
צער בעלי חיים דאורייתא ועל כל פנים דרבנן". (מסילת ישרים, יט'
[רמח"ל 5467-5506]).
· לכתחילה ראוי להימנע מלהחזיק אפרוחים בשבי (עקב נטייתם
להיפגע). אם בכל זאת מחזיקים בהם, חייבים להקפיד על טיפול נאות ועל הזהרת ילדי
הבית בחומרת עונש ההתעללות בהם. יש להראות כלפיהן יחס טוב, במיוחד אם הם כלואים (ראה
פלא יועץ, ענין בע"ח [רבי אליעזר פאפו 5545-5586]).
6. צמחונות:
א. חזון. בניתוח
היסטוריוסופי מעמיק, פרט הרב קוק זצ"ל את התהליך הנפשי שהביא לאישור צריכת
בשר כמזון לאדם למרות שיש בכך פן שלילי של פגיעה בנפש יצור חי (עיין גם ספר
העיקרים, מאמר שלישי טו' [ר' יוסף אלבו 5120-5204]),
וכן את תהליך השיבה הכלל אנושית למוסריותה המקורית שעשוי להביאה בעתיד לתזונה
אידיאלית (הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום). יש לעיין שם בכדי ללמוד
שמדובר בתהליך עולמי, ארוך והדרגתי, שבו מתעלה מוסר האדם ביחסו אל עצמו, ממנו
למעגלים הולכים ומתרחבים (משפחה, לאום, כלל האנושות) ומכאן להשלמה עם כלל היצורים
בבריאה.
ב. אתיקה או אסתטיקה? נקודה זו
חורגת מעט מגבולות דיון זה, אך כמדומני שבגלל ההקשר ראויה היא להתייחסות. שיחות רבות
עם סטודנטים הדוגלים באורח חיים צמחוני מטעמים מוסריים לימדוני שבמקרים רבים תזונתם
נובעת יותר מטעמי אסתטיקה מאשר אתיקה. כלומר, לעיתים ניתן למצוא שורש תפיסתם בהסברים
פסיכולוגיים פשוטים, כאשר המחשבה על גדי קטן, המזכיר כלבלב חמוד או 'דובי' פרוותי,
תעורר יותר רחמנות מאשר המחשבה על עלה חסה טרי. זאת למרות שבהתייחסות שכלית הרי שנתח
בשר 'well
done' מכיל רק
חומר אורגני 'מת' ואילו את החסה אנו אוכלים כשהתאים עודם בחיים!
אלא שברובד עמוק יותר, נראה שהקושי למצוא טענה
מוסרית ברורה נובע מסוג של דיסוננס קוגניטיבי בתפיסת עולמם. ברמת ההכרה השכלית נשען
חלק מאורח חייהם על השקפות בהם החומר הוא הבסיס הבלעדי לכל וממילא המציאות היא ביטוי
של חומר שעבר סדרה אקראית של תהליכים אקראיים (דרוויניזם, ניאו-דרוויניזם, ניאו-מרקסיזם
וכו' כהשקפת עולם מקיפות ולא רק כתיאוריות מדעיות או כלכליות). אולם, מנקודת מוצא
זו בדרך כלל קשה ליחס ערכי מוסר, טוב ורע, לעצם החיים שהרי מדובר סה"כ
במולקולות במצב אנרגטי מסוים. על כן, קשה לייחס הבחנה ערכית-מוסרית בין שניצל, עלה
תרד, או סתם מים. מאידך, נטייתם הטבעית, ויש לציין הבריאה, מחייבת ב'הכרת הלב' קיומו
של ערך לעצם החיים ולנפש בעה"ח, מעבר לחומר שבהם, ומכאן שראוי להתייחס אליהם באמות
מידה מוסריות.
לסיום סעיף זה יש להבהיר שאין בהכרח ניתוק בין מושגי
האתיקה והאסתטיקה. להיפך, בצורה אידיאלית מושגים אלו יופיעו משולבים, ויחידי סגולה
אשר עידנו נפשם ומוסרם יזהו במקביל את הדוחה שבפעולה בלתי מוסרית.
7. חוק ומשפט.
נקודה מרכזית וחשובה ביותר היא העובדה שהיחס
הנ"ל אינו נשאר בגדר אמירות פילוסופיות, חינוכיות וכלליות אלא שהדברים
מעוגנים במערכת המעשית של החוק והמשפט העברי, בהלכה. באופן כללי, קשורים שני
מושגים הלכתיים לדיון בנושא זה: צער בעלי חיים ו'בל תשחית'. כצער בעלי חיים מוגדרת
כל פעולה הגורמת צער לבע"ח כגון צער פיזי חולף, הטלת מום בגופו ואף צער נפשי.
אולם, לדעת פוסקים מסוימים עצם הריגת בעל חיים ללא סיבה מוצדקת אינה אסורה משום
צער בעלי חיים (כשעצם ההמתה אינה כרוכה בצער בעה"ח). המתה שלא לצורך אסורה
מצד איסור "בל תשחית", כלומר איסור ההשחתה של מרכיב בבריאה שלא על פי ייעודו
או ללא מטרה ראויה. בין כך ובין כך, מספר רחב של איסורים נגזרים משני מונחים אלו.
שוב, מפאת מגבלות זמן ומקום אציין רק מספר דוגמאות:
· חובה על האדם לוודא שבעה"ח שברשותו מקבלים את
מזונם לפני שהוא אוכל בעצמו (משנה תורה, הלכות עבדים ט' ח' [רמב"ם 4897-4964]).
· מותר למרוט נוצות מן העוף או לייפות הכלב לצורך
האדם, ואולם מידת חסידות היא להימנע מכך (תרומת הדשן, חלק ב', קה' [רבי ישראל איסרלין 5150-5220]).
· האדם מצווה על שביתת בהמתו ביום השבת, ולכן גם לה אסור
לצאת מרשותו לרשות הרבים במשא כלשהו. למרות זאת מותר לחמור לצאת במרדעת (כיסוי בד
על גופו) שכן הוא רגיש במיוחד וסובל בצינה (שולחן ערוך, או"ח שה' [רבי יוסף קארו 5248-5335]). בתנאי מזג
אוויר קיצוניים ההיתר כולל גם בע"ח אחרים (משנה ברורה, או"ח שה' [רבי ישראל מאיר מראדין 5599-5693]).
· מברכים את הזולת בברכת "תבלה ותחדש" על
בגד חדש אך אין נוהגים כן בבגדים העשויים מעור שכן קניה מחדש כרוכה בהרג בעלי חיים
נוספים (הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, או"ח רכג' ו' [רבי משה אסרליש 5280-5330]).
כמו כן, יש הרואים בזה אחת הסיבות לכך שאין מברכים ברכת שהחיינו על תפילין חדשות
העשויות מעור בהמה.
· השאלה האם מותר לנסות תרופות בבע"ח נרשמה
במקורותינו כבר לפני למעלה מ 300 שנה! במקור זה נפסק שמותר לנסות תרופות אף אם יש
בכך סיכון להביא לידי צער או מוות של בעה"ח בשלב מאוחר יותר (שבות יעקב,
חלק ג' עא' [רבי יעקב רישר 5430-5493])
· אסור לעסוק בציד ספורטיבי מפני הסכנה ומידת האכזריות
שבנוהג זה, המנוגד בתכלית לאופיים של בני אברהם, יצחק ויעקב (נודע ביהודה, מהד' תנינא, יו"ד י'
[רבי יחזקאל לנדא 5473-5553]).
· גם במקרים שהותר לצער בע"ח מפני צורך, אסור
לגרום להם צער מרובה. בביטוי 'מרובה' הכוונה לפעולה החורגת מדרך השימוש הרגיל
בבע"ח זה (חזון אי"ש, או"ח מח-ז [הרב אברהם ישעיהו קרליץ 5638-5713]).
8. נכון להיום.
הדוגמאות הקודמות מבטאות את גישתה העקרונית של
היהדות בצורתה הבריאה. מעניין לציין עמדות של פוסקים בני זמננו שהתייחסו לשאלות
אקטואליות בהקשר זה אשר. משום מה הדברים אינם זוכים לכיסוי תקשורתי לעומת דבריהם
בנושאים אחרים:
· נוסף על ההמלצה ל"בעל נפש" שלא לאכול בשר
עגלים הגדלים בתאים צפופים ללא יכולת תנועה והניזונים מזון חסר מרכיבים חיוניים
בכדי לקבל צבע בשר בהיר, מפני החשש לכשרות העגל (שהרי יש סבירות גבוהה למומים
באיברים הפנימיים של העגל ולכן יוצאים מחזקת כשרותם), הרי שאסור לגדל עגלים בצורה
זו משום צער בעלי חיים ואין זה נחשב כצורך לגיטימי (אגרות משה, אה"ע חלק
ד' צב' [הרב משה פיינשטיין ז"ל 5655-5746]).
· אסור לייצר מעילי פרווה בתהליך הכרוך בציד או בצער
בעה"ח בחוות גידול ואף אסור ללבוש מוצר זה שהרי השגת אמצעי לבוש חם חליפיים אינה
כרוכה בקושי מיוחד (מים חיים, חלק ב' נ' [הרב חיים דוד הלוי ז"ל 5684-5758]).
· אסור להשתתף במלחמות שוורים ואף לצפות בהם, מדובר
בפעולה אכזרית המזהמת את נפש הצופה. הקהל אף נמצא 'מסייע ביד עוברי עברה' שהרי שם
מצערים את בעה"ח. מאידך, מותר ללכת לגני חיות בהם מטפלים בבע"ח כיאות ובדרך
זו להתפעל ולהתרשם מהריבוי הכמותי והאיכותי של יצורים שברא הקב"ה בעולמו (יחוה
דעת, ג' סו' [הרב עובדיה יוסף שליט"א]).
· יחד עם ההבנה שבמצבים מסוימים הותרה מידה מסוימת של
צער בע"ח לצרכי האדם (בריאות, מזון וכו'), חשוב לפעול בעד שיפור תנאי המחיה
של בעה"ח בצריכה התעשייתית וחשוב לעורר את הציבור על כך. מי שביכולתו הדבר,
ראוי שישתמש במוצרים המופקים מתוך התחשבות בנושא זה (הרב שלמה אבינר
שליט"א, תשובה בע"פ בערוץ שבע).
9. רצוי מול מצוי.
למרות דברינו, קיימות תופעות שליליות בתחום יחסינו כחברה
לבע"ח אשר עדיין דורשות טיפול רחב ויסודי, ביניהם סוגיות הקשורות ישירות לאורח חיים
'תורני' כמו אופי הפעולות הנלוות לצריכה תעשייתית של מוצרים מן החי בחברה יהודית
ריבונית (לדוגמא נורמות אחזקה של בע"ח במשקים חקלאיים ובמעבדות פרמקולוגיות, הטיפול
בבע"ח המיועדים לשחיטה או למחקר מדעי וכו'). כמו בנושאים אחרים, בראש הרשימה
עומד הצורך בחינוך ובהגברת המודעות לחשיבותו של יחס נכון לבעלי החיים, דווקא
מנקודת הראות האמונית המביאה התייחסות מוסרית מניה וביה.
יחד עם זאת,ניתן לעלות
מספר השערות להסביר ריחוק מה של החברה היהודית מפעילות לרווחת בע"ח:
· סיבה כללית, מערכתית. ישותנו הלאומית עוברת תהליך
תחיה והבראה הדרגתי, ובו מטופלים זיהומים תרבותיים ותחלואי חברה על פי סדר
קדימויות אישי/לאומי הכפוף לתהליכים היסטוריים וסוציולוגים: בטחון לאומי, כלכלה, בירורי
זהות לאומית, בעיות עוני וצדק חברתי, אלימות במשפחה, וכו'. גם ענין רווחת
בע"ח נכלל בין רשימת הנושאים הדורשים טיפול. קיומו של כנס זה משקף בשלות
חברתית וצעד מבורך לקידום נושא זה.
· סיבות משניות, נקודתיות. לעיתים נמצאה הדאגה
לבע"ח כרוכה במניעים מוסריים מעוותים. ברמה ההיסטורית, קיימות דוגמאות רבות לארגונים
למען בע"ח אשר תוך אימוץ דעותיהם של הוגים אנטישמיים מאירופה בענין
בעה"ח, אמצו אף הם עמדות אנטישמיות. עיוות מסוג זה הגיע לביטוי השיא, כואב
מדי בכדי להיות אירוני או דמגוגי, בשלטון הנאצי יש"ו, אשר בתחילת דרכו אסר את
השחיטה על פי ההלכה כשהוא נתלה באילן הגבוה של חוסר מוסר וצער בע"ח... תופעות
אלו הותירו משקעים רגשיים כבדים בתודעתנו הלאומית, ואלו צפים מחדש נוכח קיצוניותם
של חלק מהפעילים למען בעה"ח בעולם המוכנים לפעול לטובת מטרתם גם על חשבון גרימת
נזק לאדם. שנית, קיים הבדל מהותי בין היסודות הערכיים שהוצגו לעיל לבין אלו של חלק
מהפעילים למען בעה"ח (בעיקר הקולניים שבהם). יש וגם קבוצות מתונות מבססות
טיעוניהן על יסודות חשיבתיים הדוגלים בזכויות בעלי חיים מתוך טשטוש ההבדל בין
בעה"ח והאדם. יסודות מסוג זה הובילו לאחרונה את פרופ' פיטר זינגר, מעמודי
התווך הרעיוניים של הפעילות למען בעה"ח בעולם המערבי, לעמוד במרכזו של פולמוס חריף המתייחס
לעמדות מחרידות בהן אותה תשתית מוסרית מתייחסת גם להמתת תינוקות או ליחסים עם בעלי
חיים כפעילויות לגיטימיות מבחינה אתית. תופעות אלו יש בהן כדי לסתור תפיסות
בסיסיות של היהדות ושל השכל הישר ומרתיעות כמעט כל אדם באשר הוא.
· יש לציין בצער שגם בפעילותן של מסגרות מסוימות בארץ
ניתן לזהות גוונים אנטי-דתיים. אולם, במקרה זה, נראה לי שמדובר בגרורות של השיח
הציבורי בארץ התחום במחלוקות בין מגזרים, ואלו מוגדרים על פי הכללות שטחיות ובעיקר
לפי השתייכות פוליטית. ברור שעל בסיס זה, בשילוב חוסר הכרה (ולרוב הכרה מסולפת) של
עמדת היהדות בנושא, משתחלות עמדות מבולבלות ומבוססות סטריאוטיפים.
10.
סיכום.
מן
הדברים שהוצגו עולות מספר מסקנות:
· חשיבות רבה לפעילויות חינוך והסברה בקרב קבוצות
ציבור והמגזרים השונים, כדי להגביר את המודעות לאמירתה של אמונת ישראל בנושא יחס
האדם לבע"ח.
· ביכולתה של הסתכלות אמונית לספק כלים מוצקים לאפיון
הקו המוסרי המפריד בין שימוש המשתלב בבריאה לבין ניצולה, כשם שמספקת כלים אלו בעת
דיון בשאלות אתיות מעשיות בתחומים אחרים ומונעת החלקה במדרונות חלקלקים.
· מן המקורות שהוצגו עולה עמדה שמאופיינת במודעות ובגילוי
אחריות לרווחת בעה"ח ולחשיבות הערכית של צמצום ואף מניעת סבלם במידת האפשר.
· מינוח המדגיש זכויות בעה"ח נובע לעיתים מגישה
המטשטשת את ההבדל שבין האדם לבעה"ח, כך שלשניהם זכויות באופן שווה. תפיסה זו,
לדאבוננו, נותנת פתח למחשבה שמאידך גם לבני אדם (כמו לבע"ח) אין חובות
סגוליות (intrinsic) אלא רק מוסכמות לצורך תפקודו החברתי. במבט האמונה יודגשו חובות
האדם כלפי בעה"ח בין שאר חובותיו בעולם. שמחתי לראות במהלך הרצאות המליאה ששינוי
סמנטי זו החל להיות גם גישת גורמים נוספים הפועלים בתחום.
כאמור, קצרה היריעה מלטפל בנושא כה רחב ומורכב,
וודאי ניתן לציין אספקטים נוספים בהם לא נגעתי. מטרתי היא מתן רושם ראשוני, תוך
ניסיון צנוע לסלק תפיסות מוטעות על עצמנו שמקורן בעולם דעות זר לנו. אם הצלחתי
לגרום לכך ולו במעט, באתי על שכרי.
אף
שסביר בהחלט שהגותו הפרטית מושפעת בצורות שונות מזהותו היהודית.
השתדלתי לצרף לכל מקור גם את השנים בהם
חי מחברו. מעבר לתוספת השכלה, כוונתי גם להדגיש הפער הקיים עם תרבויות אחרות
אחריהן לצערי אנו מנסים להתחקות, ובהן רק במאות האחרונות החלו להתעורר שאלות אתיות
מסוג זה. דוגמה קלאסית לכך הינו הפילוסוף המוכר דקרט, אשר עוד לפני כ- 350 שנה
צידד בהתייחסות לבע"ח כאל "דברים" תוך שלילת כל התייחסות מוסרית אליהם.
מובן ש"צרכי האדם" הללו
מהווים שאלה מרכזית מאד בנושא זה ודורשת הגדרה ערכית-שיפוטית. ככלל, ניתן לומר שהם
נגזרים ממידת תרומתם בקידום התכלית הרוחנית הנ"ל.
