עלית יחידים להר הבית והרבנות הראשית לישראל 2

בס"ד, שבט תשע"ז

לבני יקירי יעקב הי"ו,

אני שמח להתייחס לשאלותיך בעקבות מסמך הערות למה שכתבתי בנושא העליה להר הבית והרבנות הראשית. חשוב להבהיר שאין לנו ענין בהתנצחות לשמה אלא שבע"ה מליבון סוגיות מתגדלת תורתנו ודרישתנו לעשות רצון ה'. הדברים מעט ארוכים, היה סבלן וקרא אותם בעיון במלואם.

א. אין רשות לגזור גזרות ואיסורים חדשים לאחר חתימת התלמוד.

נכון, כלל חשוב וידוע בפסיקה. ובכל זאת מסתבר שב"ה נשאר בידי רבותינו הרבה כח להורות הלכה לצאן ה'.

למשל, אנו רואים שלמרות שאין לגזור גזרות וכו', יש לאורך כל ההסטוריה תופעות כמו 'חרם דרבנו גרשום' (האוסר בין היתר על ריבוי נשים), 'תקנות שו"מ' (שפירא- וורמייזא-מגנצא) בנושאי ממון ועוד. דברים שרבותינו ראו לנכון להוסיף כדי לתקן ולהסיר מכשול מוסרי, חברתי, אמוני מאתנו.

כוחם מגיע עד כדי כך שעל העובר על 'תקנות טרוייש' (עירו של רש"י, שתוקנו על ידי בעלי התוספות ורבנו תם ביניהם) כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (תשובה קב'): "העובר על התקנות יהא בנידוי, בחרם, בשמתא ובשם מיתה ובשממה.. ויהיו כל ישראל מובדלים ממנו. פיתו פת כותי, יינו יין נסך ...". 
כלומר, הוציאו אותו מכלל ישראל! עד כדי כך סמכותם!

אז איך זה מסתדר עם הכלל  שהזכרנו שאין לגזור גזרות חדשות וכו'?  עלינו לדעת שיש בלשון ההלכה מושגים שונים כגון גזרות, תקנות, איסורים, קריאות, חרמות, הוראות וכו' הם בעלי משמעויות מדוייקות. ההבדל הוא במאפיינים הלכתיים/משפטים של האיסור ובהשלכותיו. למשל, האם הוא יחול על כלל ישראל, האם צריך להגבילו לזמן מסויים ולאזור מסויים וכו', מה הדין אם עוברים בשוגג, האם יוצא ידי חובה כשנעשה בדיעבד, באיזה מקרים ומי רשאי להתיר וכו'. אכן, חלקם איננו רשאים לעשותם מאז נחתם התלמוד ואחרים  כן.

בדף ההערות עצמו מובאים דברי הריב"ש שמסביר בהרחבה את המגבלות שיש לגזירות מהר"מ הלוי בצרפת, לאזור מסויים, לתלמידיו, לתקופה מסויימת, שאינו מחייב את  כלל ישראל או מורי הוראה במקום אחר וכו'. אבל לא שאין הוא יכול לתקן תיקון שכזה בקהילתו!

כך שמעתי גם מהרב מאיר מאזוז שליט"א בשיעור במוצש"ק וארא, שאין זה נכון שלא גוזרים יותר גזרות שהרי כשחכמי הדור רואים שיש מכשולים אז כן גוזרים גזרות. לראיה הביא את דברי מרן בשולחן ערוך בהלכות בדיקת חמץ (או"ח תל"ג ב'): אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור הנר. ולא בנר של חלב ולא של שומן ולא של שמן - אלא בנר של שעוה. מסתבר שאבוקה מופיעה בדברי חז"ל ועליה גזרו, אבל נר חלב, שומן ושמן לא! זו תוספת מאוחרת שהוסיפו רבותינו ותוקפה כה חזק עד שנכנסה כהלכה בשו"ע.

ב. במסמך הוזכרו דברי מו"ר הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב, שם מכריע שאין בימינו סמכות לרבנות לתקן תקנות. כמו כן הובאו דברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל ביביע אומר, המכריע גם כן שאין היום סמכות לרבנות לגזור גזרות בנושא ייבום. אבל גם מוזכר במסמך שהרב ח"ד הלוי בעצמו חתום על הקריאה שלא לעלות להר קדשנו, וכן, הנה דבריו של הרב עובדיה בספר מעדני מלך בענין העליה להר הבית:

"אלה שקוראים את עצמם "נאמני הר הבית", בשביל להתפלל מנחה איזה בעיות ומלחמות עושים שם! מה הדברים האלה? מה התועלת בזה? המסגד עומר יושב במקומו, הערבים הטמאים ימח שמם במקומם, אם תתפלל מנחה שם או לא תתפלל זה העיקר? עושים מזה עסק גדול...

וכי אתה יכול לראות שאנשים יכנסו ונשים לא יכנסו?! יצעקו: 'מה אתה עושה הפליה, גזעני, איפה שויון זכויות'? וכי כל אשה תשאל אותה האם את נדה, זבה? מי יכול לשאול שאלות כאלה? בחורה רווקה היא נדה. לא תוכל להיות טהורה אלא ביום טבילתה, ויעבור עליה הערב, למחר היא טהורה. וכי כל אשה תביא פתק מהבלנית שטבלה? לכן היו מוכרחים לא להפלות בין איש לאשה, ועשו הרבנות תקנה משנים קדמוניות 'שום איש ואשה לא יכנסו להר הבית...גם איש בעל קרי צריך שיהיה טהור, שטבל, אדם שהוא טמא שטומאה יוצאת מגופו, אינו יכול להכנס להר הבית, עד שיעריב שמשו. מאיפה אנחנו יכולים לדעת אם האיש הזה הוא בעל קרי או לא בעל קרי? אתה תשב תפקח על הדברים האלה? לכן הדבר נשאר באיסורו, בין איש בין אשה אסורים להכנס לשם. אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה, ונכנסים בפנים בטומאת מת, טמא מת שנכנס לשם חייב כרת כמו שאוכל חמץ בפסח, כמו שאוכל ביום הכיפורים!

אז מה קורה? היתכן שהם יסתרו את דבריהם בעצמם? חס ושלום! אלא, כפי שהסברנו, הם מבחינים בין ביטול הסמכות לגזור גזירות לאחר חתימת התלמוד, לבין סמכויות אחרות של הפוסקים בזמננו. ובענין הר הבית מבחינים בין עיקר הדין, שמותר בתנאים מסויימים, לבין ההוראה למעשה, כשעל הרבנות לפסוק מתוך אחריות לכלל ישראל.

ג. אבל כאמור, אנחנו כלל לא נצרכים לכל הדיון הזה. אמרנו שיתכן מאד ומעיקר הדין זה מותר אבל בנסיבות מסויימות, כדי להסיר מכשול מפני רבים ומתוך אחריות על כלל ישראל, מוטב להזהיר ולאסור על כלל הציבור לעשות זאת. ומי שאחראי לומר זאת כהוראה לכלל ישראל זו רק הרבנות הראשית ולא כל תלמיד חכם, גדול ככל שיהיה. כל זה ללא קשר למעמד המשפטי/הלכתי המדוייק של הקריאה- פסיקה- תקנה- הוראה של הרבנות.

ממילא חוזרים לדיון העקרוני והחשוב על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל. אבל לפני זה אתייחס לטיעונים נוספים שהובאו במסמך.

 ד. ויתור על כבוד הרבנות מול חילול ה' שבהפקרת הר הבית

1. כנראה לא הבנתי טיעון זה.  ודאי שיש חיסרון וחילול ה' במה שקורה היום בהר הבית אשר 'שועלים הולכים בו' ובחוסר העשיה הממשלתית בנושא. אבל מי קבע שמניעת עליה של יחידים להר הבית זו הפקרת בית א-להינו? וכי עליה של יחידים במשך דורות רבים (לפני הקמת המדינה והעמדת נציג הריבון, שוטר או חייל) ביטאה אחיזה כלשהי? ואפילו העליה כיום כשלבושתנו נעשית תחת הפיקוח ומגבלות עצומות של הווקאף, בתפילה 'בסתר' כמו אנוסים וכו', האם זה מוסיף גאוה וקידוש ה'? לזה נקרא אחיזה? ואולי להפך, נותנים בזה לאויבינו לבטא בפועל את "בעלותם" זה חילול ה'? ומה עם תלמידים שיעשו 'סלפי' מול אבן השתיה, וחיילים שיסיירו כאילו מדובר במוזיאון עתיקות? זה לא חילול ה'?  פחות מזה הבנתי את העמדת כבוד הרבנות מול חילול ה', כי אף שודאי אין הכותב מתכוון לזה אפשר שהקורא יתבלבל ומהדברים ח"ו ישתמע שבפסיקתה היא מעודדת הפקרת הר ה' וחילול ה'. וכי טענותיהם של גדולי ישראל ותלמידי חכמים שחושבים שאין לעלות, כי דווקא בזה יש סיכון לחילול ה', הן טענות סרק? כאמור, לא כל כך הבנתי.

2. אבל עד שאנו בוכים על טעויות ממשלתנו בהר הבית, שלעלייתנו כיחידים במקרה הטוב יש מעט מה לתרום, ומבלי להמעיט במשהו את הכאב על מה שקורה בבית ה', מה אנו עושים לצמצום חילול ה' העצום בזה שכמחצית מעם ישראל עדיין נמצא בגלות מרצונם!? ומה עם מיליוני יהודים שנמחקים מעמנו בנישואי תערובת בארצות הנכר וגם בארץ? ומה עם מיליוני היהודים המשתייכים לקהילות המזדהות עם דת הרפורמה? ומה עם מיליוני אחינו בארץ ישראל שעדיין לא מרגישים זיקה לחלקים נרחבים בתורתם, בעמם ובארצם? ומה עם מערכת חינוך בה יש כמיליון ילדי ישראל שלא מקבלים אפילו קמצוץ של חינוך לקדושה? ומה עם מערכת המשפט ששופטת אותנו על פי חוק טורקי, אנגלי או כל דבר אחר חוץ מחוקי תורתנו, חוקים שהתורה מעידה עליהם "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת וגו'"? ומה עם כבוד השבת המחולל בפרהסיא בארצנו? ומה עם מגמות לשרש כל דבר שבקדושה מתוך צבאנו הקדוש? ומה עם הפילוגים בין מקיימי מצוות התורה לקבוצות ותתי קבוצות ותתי-תת קבוצות אשר לא יבואו זה בקהל זה? ומה עם זה שאין איש אוכל אצל רעהו מחששות על 'כשרותו של נותן ההכשר', תוך העדפת הכשרים מגופים מסחריים (הבד"צים למיניהם)?

בקיצור, קטסטרופה אחת גדולה הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית!

אבל אל יפול רוחך! ב"ה לימד אותנו רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל את הפירוש לדברי חז"ל: גדול קידוש ה' מחילול ה'. דברים תמוהים לכאורה, מה החידוש? וכי היינו חושבים הפוך? אלא כשנתקלים במציאות בה הקידוש והחילול מופיעים ביחד, אפילו אם קידוש ה' נראה מועט- תתמקד בו כי באמת הוא גדול יותר מהחילול. דומה לזה הם דברי הבעש"ט שמעט מן אור דוחה הרבה חושך. וב"ה אין מעט, יש הרבה קידוש ה' והרבה אור! אוהו כמה הרבה: מתקבצים גלויותנו, ארצנו נותנת פירותיה בשפע, כלכלה איתנה, הארץ מיושבת ומתפתחת, ההתיישבות גדלה, צבאנו חזק, לומדי התורה מתרבים, וכו'. הודו לה' כי טוב! ב"ה! "יראו ישרים וישמחו": מי שישר רואה, ומי שרואה ישר שמח.

אמנם, איננו מסתנוורים מרוב אור ומשתכרים משמחה, אנו מודעים שיש עוד הרבה מאד לתקן, כולל ברבנות הראשית לישראל.

ה. פתרון כולל לחילול ה'.

אפשר וצריך לעשות הכל כדי לתקן כל אחת מהתופעות הכואבות שמנינו, וכמובן לא בגלל שיש עוד בעיות נתעלם מענין חילול הר בית ה'. אבל יש להבין שלכל המגרעות שורש משותף אחד ולכן אם נצליח לטפל בשורש ממילא נוכל להתגבר על רובם ככולם. מה השורש? אי ההבנה שלאחר אלפיים שנות בגלות, בה התנהלנו כקהילות נפרדות ועצמאיות, כלומר כרסיסים של עם שאינו פעיל אלא נמצא בתרדמה, ב"ה היהודים מתעוררים לתחיה כעם סגולת ה'. מה הכוונה עם סגולת ה'? יחידה ריבונית ציבורית בארצה שבשונה מכל האומות במהותה כוללת את כל אנשיה, כל ארצה וכל מורשתה התרבותית וערכית. ה'כלל' הוא זה שמתעורר, והכל קם ביחד, וממילא אי אפשר להמשיך להתנהל כמו בגלות (= קיום מצוות פרטני) או כמו שאר העמים (= הפרדת דת ומדינה).

ואיך נוכל לסייע לעם להבין את מצבו החדש-ישן? ובכן, אולי יפתיע אותך, זה קורה דווקא על ידי הרמת קרנה של הרבנות הראשית!!  הרי מכאן עיקר חשיבותה ולא רק מפני הרבנים החשובים או פוסקים גדולים שבה, אלא דווקא מפני שהיא הפוסקת לכלל בענייני כלל, ולכן אחת הגורמים המרכזיים לבטא וליצור את האחדות הכוללת הזו, ולעקור את חילולי ה' מיסודם!

איך זה עובד? פשוט מאד. ברגע שיש מרכז רוחני אחד ממנו כולנו שואפים את הדרכת חיי הקודש בכל תחום (תורה ומצות, מוסר, חברה, כלכלה וכו'), שכל פלגי העם פונים אליו ומתבטלים מפני מעמדו הכללי  ומקבלים מרותו בכל ענייני הכלל, מקבלים שני דברים: ראשית מבינים שהתורה היא מכוונת בכל תחומי החיים הציבוריים (חינוך, משפט, פוליטיקה וכו'), ושנית עולה כבוד התורה וההוראה היוצאים משם הן בעיני העם והן בעיני השלטון (שים לב מה עוצמתו של הבג"ץ מפני שכל מערכות הציבור מניחות, בטעות, שהוא הכרחי ואין בלתו).

כבר באורות התשובה מלמדנו מרן הרב קוק זצ"ל שיש שלבים במסלול התשובה של כלל העם: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ובסוף קיום הדת.  קודם כל כבוד התורה!

זו הסיבה שהרב צבי יהודה היה קנאי ביותר לכבודה של הרבנות הראשית, למרות שכבר בתקופתו היתה רחוקה מלהיות מוסד מושלם, אלא שהיו שם השפעות של אינטרסים ותככים פוליטיים וכו' שכנגדם הוא נלחם.

הנה כמה דוגמאות (רובן מובאות בספר 'משמיע ישועה'):

1. בתחילה הרבנות הראשית קבעה לומר הלל ביום העצמאות ללא ברכה. לא כולם קבלו זאת (קיבוצים דתיים, צה"ל בהוראת הרב גורן שהיה רבצ"ר ועוד) ואמרו עם ברכה. הרב צבי יהודה אמר שאכן הם הצודקים אבל הרבנות הראשית היא הפוסקת לעם כולו, ומאחר וישיבת מרכז הרב אינה "קלויז" (=קהילות קטנות בגלות שכל אחת עשתה מה שרבה אומר) בישיבה יעשו כפי שהרבנות הראשית פסקה! 

2. בהיות הרב גורן רב ראשי לישראל קבע שיש לומר הלל גם בליל יום העצמאות. כשהרב צבי יהודה נשאל מה לעשות בישיבה הוא אמר שלשמוע בקול הרב ראשי זה יותר חשוב מספק ברכה לבטלה! ושיאמרו הלל! (למרות שכנראה הרב צבי יהודה לא היה שלם עם הפסק שכן לא טען שהוא צודק ובפועל כיום לאחר כהונת הרב גורן, אין אומרים הלל בלילה לא בישיבת מרכז הרב ולא בבנותיה). 
3. (כיוצא בזה שמעתי את מו"ר הרב אבינר שליט"א בשו"ת ברדיו, לאחר שבמשך דקות רבות וארוכות לא מצא צד היתר לשאלה, אמרה השואלת שהרב מרדכי אליהו ז"ל אמר לה שמותר. ואף ששאלה בענין פרטי אמר לה הרב מיד: "אם הרב אליהו אמר מותר, אז מותר!" בלי שאלות.)
4. תלמידים משבט "חלוצים" של בני עקיבא החליטו להפנות כל  מיני שאלות לרבנים והלכו לירושלים לשאול כמה רבנים גדולים את דעתם. כשהגיעו לרב צבי יהודה גער בהם ואמר שאין לעשות "משאל רבנים" ושבשאלות כלליות יש לשאול רק את הרבנות הראשית ולנהוג לפי הוראותיה.
5. [הרצי"ה] סירב להבדיל על יין  שהיה בו רק הכשר בד"ץ העדה החרדית והמתין עד שהביאו יין מבית אחר בגלל שאלו פרשו מהרבנות הראשית ויצרו פילוג.
6. כן מובא שם ש"הרבנות היתה בעיניו מוסד חיוני שאין לפגוע בו. ראה ברבנות רשות ממלכתית תורנית רוחנית, החותרת להתחברות עם השלטון, הצבא והכלכלה של המדינה במטרה לכונן תשתית למדינה האידאלית העתידית".

במילים אחרות יש לראות ברבנות צעד ראשון בדרך הארוכה להקמת סנהדרין שישתלב עם מלכות וצבא ישראל המתוקנים העתידיים. וכפי ששאר הגורמים (הממשלה, הצבא, הכלכלה וכו') אינם מושלמים ומתוקנים עדיין, כך גם הרבנות.

ו. יחס הציבור לרבנות

יש לדעת שאין זו דעת יחיד של הרב צבי יהודה ותלמידיו, אלא גם של גדולים מציבורים שונים. לדוג' מו"ר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מפנה לרבנים הראשיים כל שואל ששאלתו נגעה לכלל (ראה דוגמאות ב'ועליהו לא יבול' ח"ב עמ' צ', צא', צב').

כמו כן, דווקא העובדה שהיא מתמנה על ידי נבחרי ציבור (למרות הקשיים והבעיות שנובעות מהליך זה) היא המחזקת את מעמדה כמרא דאתרא, שכן כך הציבור מביע רצונו, דרך נבחריו, כך בחרו רבנים בקהילות ישראל וכו'. ולכן ב"ה בנושאים כלליים כמו גיור, נישואין, גירושין וכו' כמעט כולם מחוייבים לרבנות הראשית.

אמנם, צודק כותב המסמך כשהזכיר שיש ציבורים רבים שלא מקבלים את הרבנות כמרא דאתרא. אלא שבד"כ אלו קבוצות שאינן מזהות את את יד ה' הפועלת בהסטוריה שלנגד עינינו, לא בעצמאותנו, לא בצבאנו, בבנין ארצנו וכו'. חלקם מפאת תפיסה המכונה חילונית  וחלקם מפני תפיסה שמתעלמת ממימד קדושת הכלל שמופיעה בתחיית ישראל בימינו, ונימוקם עמם.

אכן, קבוצות אלו מחלישות אותה בענייני כשרות, גיורים, ביחס לרפורמה וגם בענין העליה להר הבית.

ולכן זו דווקא סיבה נוספת חשובה להוסיף ולחזק את הרבנות הראשית במישור זה ובכל המישורים האפשריים!

ז. אדיר יבנה ביתו בקרוב

שתי נקודות אחרונות.

בתפילה אנו מציינים שני תהליכים  הקשורים לגאולה: בונה ירושלים ומצמיח ישועה. כלומר יש דברים שהם תלויים בבנין, בנית – הדבר ישנו , לא בנית- אין אותו. אבל יש תהליכים שדורשים צמיחה, ואם תקדים לקטוף פרי בטרם סיים צמיחתו, תישאר עם פרי בוסר ביד, איבדת אותו. יש תהליכים שבהם עלינו להיות פעילים ויש כאלו שיש להמתין שהמצב יהיה בשל לפעול. איך נזהה? כיצד נדע מתי זה ומתי השני? נראה שהתשובה בדברי החזון אי"ש שהזכרנו בעבר: יש להקשיב למרא דאתרא, שכן רק דרכו מתגלה רצון ה'. במקרה שלנו המרא דאתרא שפוסק לכלל ישראל.

כמו כן, חשוב שנדע שמחסור בית מקדשנו אינו הסיבה למצבנו הרוחני הירוד אלא להפך. לא התדרדרנו כתוצאה מהחורבן, אלא שהבית נחרב כי התדרדרנו, כי כבר לא היינו ראויים לו. לכן בנייתו תתאפשר כשנשוב להיות ראויים לו, וב"ה אנו מתקדמים לשם. אבל צריך אורך רוח! לאחר יציאת מצרים, במציאות של נבואה מוחשית, זה לקח מעל 400 שנה עד שהיו ראויים לבנין הבית! ואילו אנו ב"ה אכן זוכים לראות עין בעין את התקדמות ישועת א-להינו ומתפללים שזה יקרה הרבה לפני, במהרה בימינו, בבחינת אחישנה. 

חזק ואמץ בני, למען עמנו ולמען ערי א-להינו.

אוהבך ללא סייג,

פפי

(לגבי ההערה שנוספה  בכתב יד במסמך באשר חשיבות העליה להר כחלק ממצוות הורשת הארץ- ברור שאין מצוות ירושת הארץ (לא יישובה) יכולה להתקיים ביחידים, רק בריבון) 

ראו באורי שזורח!

חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז')
א הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת.  

ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.  

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ.  

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם--הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה.  

ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ--וִחְיִיתֶם.  

ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.  

ז וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. 

ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ  {ס}  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. 

י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד.  

יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ.

נבואת יחזקאל מתארת תהליך הסטורי המורכב מהשלבים הבאים:

א. קירוב העצמות- שלד, צורה
ב. גידים- חיבור בין החלקים
ג. בשר- איברים ותנועה
ד. עור- הגנה ומראה
ה. רוח- הופעת החיים 
ו. דעה את ה'

בהמשך לפיוש הגר"א, לפניכם תמורות ההסטוריות שעוברות על עמנו בשלושת מישורי מהותנו: העם, התורה והארץ. בשלושתם נמצא בירורים, עליות וירידות וכו' המקדמים אתנו ליעודנו הנכסף המבוטא בשמנו: ישראל- ישרה א-ל, לשמש כלי להשראת שכינה, קדושה, בעולם החומר. בעזרתם נראה איך מתגשמת בנו נבואת יחזקאל. כדי לסייע למחשה, נדמה את השלבים הנ"ל גם להתפתחות האדם מרגע יצירתו.


א. עצם אל עצמו- זיווג ההורים (1492-1750):
גירוש ספרד- התנערות מעפר גלות
שולחן ערוך-  תורה

ב-ג. גידים ובשר- יצירת הולד (1750-1870): 1770 עליית תלמידי הבעש"ט, 1810 עליית תלמידי הגר"א, 1860 אגודת כל ישראל חברים, 1870 חובבי ציון

ד. איברים ועור- עובר (1870-1948): יצירת תשתיות לכלל מערכות הגוף (ישוב הארץ, העליות, הפרחת השממה, תחייה ספרותית, קיבוץ גלויות, ציונות מדינית, הרבנות הראשית, המחתרות)

ה. רוח- לידה/ חיים (1948): תחיה חוזרת כעם: הקמת מדינת ישראל (ממשלה, מלחמת עצמאות, צה"ל, משטרה, כנסת, בית משפט עליון)


ו. דעה את ה'- התפתחות הדעת:
ינקות (1948-1968: יסודות קומת החומר (צנע, ששת הימים)

ילדות (1968-1978): בנין קומת החומר (כלכלה ובטחון, מלחמת יו"כ, מבצע אנטבה, מפלגות העבודה/ ליכוד)

נערות (1978-1988): שאלות זהות (של"ג, מלחמות מגזרים, מפלגות ש"ס/ שינוי)

בר מצוה (1988-2008): יסודות הרוח: מילוי תוכן החיים (תנועות התשובה: מכון מאיר, ערכים, מעייני הישועה, הדברות, ברסלב, תופעת אומנים וסלבריטאים שמתחזקים)

בחרות (2008-?): בנין קומת הרוח והעמקת הזהות: הגדרה עצמית אחדותית (טשטוש הבחנות מגזריות, מציאת אזורי השקה בין מפלגות יש עתיד/ הבית היהודי/ יחד; מבצע שובו אחים, צוק איתן, נחל חרדי, מאמר "טיפול שורש", יום העצמאות הופך ל'יום שכולו תורה'). אנחנו כאן.

בגרות (?-?): זהות עצמית מובנית ואחדותית (משיח, מקדש), ממלכת כהנים וגוי קדוש!

עלית יחידים להר הבית והרבנות הראשית לישראל

הנה דברים שכתבתי לבני היקר יעקב הי"ו, ששאל האם נכון לעלות להר הבית כדי לבטא אחיזתנו בהר וכו' בעקבת קובץ מקורות שליקט האבא של אחד מחבריו לספסל בית המדרש.

בס"ד טבת תשע"ז

לבני יקירי יעקב הי"ו,

אני שמח למלא בקשתך ולהתייחס לדפי המקורות שהבאת בנושא דין העליה להר הבית והמחלוקת בין רבנים בדורנו בנושא זה.

1. אשרינו שהגענו לדור שאלו נושאי המחלוקת בין רבותינו! (ולא מה דין יהודי שהפריץ רימה אותו, מה דין ילדים שנחטפו לשרת 25 שנה בצבא רוסיה, מה דין אנוסים על ידי צורר זה או אחר). הודו לה' כי טוב!

2. אשריי אני אישית שאלו השאלות שמעסיקות את בני ואת חבריו לספסל בית המדרש! הודו לה' כי טוב!

3. לענייננו. המקורות שהבאת עוסקים בשלושה נושאים:

א. דרישת המקדש

ב. עליה להר הבית

ג. בניית המקדש

אמנם אלו נושאים קרובים ובודאי קשורים ביניהם אך כל אחד מהם גם ענין בפני עצמו. חשוב מאד להגדיר ולהיות מודעים על מי מהם אנחנו דנים כיון שיש הבחנות ביניהם, הן להלכה והן למעשה.

הבנתי שרצונך שנתמקד בענין העליה להר הבית.

4. יש להבחין בין שלוש שאלות:

א. האם מותר או אסור מעיקר הדין?

ב. במידה ומותר, האם ראוי להורות כך? (עליך לדעת שבהרבה נושאים יש הבדל בין ההלכה, עיקר הדין, לבין הוראה למעשה). זה נושא חשוב מאד ורחב שכדאי ללמוד בנפרד.

ג. מי הסמכות לחקור את הדין ומי הסמכות להורות?

5. התשובה הקצרה לשלושת השאלות היא: 

יתכן מאד שמעיקר הדין מותר, במגבלות מסוימות, לעלות להר הבית אבל יש להורות איסור כי הרבנות הראשית אוסרת זאת. כאשר פסיקתה תשתנה אזי בע"ה עלה נעלה.

6. התשובה הארוכה דורשת בירור של כמה יסודות חשובים מאד, חלקם פשוטים וחלק מורכבים יתר. 

א. אנו מעוניינים לעשות את רצון ה' (ללא קשר מה אנחנו חושבים שהוא רצון ה')

ב. רצון ה' מוכר לנו מתוך ההלכה.

ג. ההלכה נקבעת על ידי רבותינו בכל הדורות על פי כללי הפסיקה (לדוג': יחיד ורבים הלכה כרבים, ספק דרבנן לקולא, ספק ברכות להקל וכיוצא בזה) והבחנתם במצב הדור (לדוג': תקנות וגזרות, חרם דרבינו גרשום וכו').

ד. יש להבחין בין נושאים בהלכה שהם פרטיים ונושאים שהם כלליים. ישנם מצוות בהם אנו מחוייבים באופן פרטי ויש מצוות שמי שמחוייב זה הציבור כולו, כלל ישראל.

כמה דוגמאות:

·         אם יבוא אדם שהוא עשיר מופלג ויאמר: אני בונה את בית המקדש, הכל עלי! נאמר לו: לא אדוני הנכבד! אין דבר כזה, בית המקדש הוא ענין ציבורי ושייך לכלל ישראל.

·         אם אדם פרטי ישאל את רבו האם במצב כזה או אחר צריך לצאת למלחמת מצוה, הרב יעיין בסוגיא ויתכן ויגיד שכן. האם הוא יכול להורות לו לצאת למלחמה? ברור שלא!  הרי יחיד אינו יוצא למלחמה מול עם אחר וגם אין רב יחיד מורה על כך. זה יישאר בגדר "הלכתא למשיחא".

·         אפילו ברמה קטנה יותר, בזמן שהיינו בגלות, שבה כלל ישראל היה בסוג של תרדמה והופענו כקהילות קהילות נפרדות שכל אחת היתה עצמאית, גם שם היו נושאים הקשורים לכלל הקהילה: סדרי החינוך, השחיטה, הגיור, קשר עם השלטונות, וכו' ולא כל אחד עשה מה שנראה לו נכון.

ה. מי ראוי לפסוק בשאלות כלליות.

כל רב או תלמיד חכם יכול ואפילו חייב ללמוד ולגבש דעתו בשאלה כללית,  אבל רק ה"מרא דאתרא", רב הקהילה המוסכם על בני המקום, הוא בעל הסמכות להתייחס לכל הדעות ולדעתו ולהורות מה על הציבור לעשות  בנושאים בעלי השלכות ציבוריות. 

כמה דוגמאות:

·         רבי יוסי הגלילי לא הסכים עם שאר חבריו החכמים בענין הגזרה לאסור אכילת עוף עם חלב. בעירו  היו אוכלים עוף עם חלב. ואם הגיע מישהו לביקור ואפילו מישהו גדול ממנו בתורה היה אסור לו להחמיר בזה שלא ימצא שהוא מורה הלכה נגד המרא דאתרא. עד כדי כך!

·         בראשית התיישבות היה במושבה פרדס חנה בית ספר אחד בו למדו שומרי מצוות ושאינם כאלה יחדיו. כשמספר התושבים עלה קצת, פנו ההורים אל רב המושבה בבקשה לפתוח בית ספר דתי. (ולכאורה פשיטא! הרי בימינו כל שני וחמישי נפרדים ממוסד אחד ופותחים בית ספר חדש כי הוא יותר תורני מחברו בשכונה). הרב לא ידע מה להחליט והלך לשאול את החזון אי"ש ז"ל. החזון אי"ש חשב רבות ובסוף אמר שזו שאלה קשה (!) והוא לא יכול להגיד מה לעשות כי רק למרא דאתרא יש את הסייעתא דשמיא הנדרשת לדעת מה רצון ה' ומה התשובה הנכונה במציאות הייחודית שמאפיינת את קהילתו. עד כדי כך!

יוצא שהסמכות בשאלה ציבורית היא של המרא דאתרא, גם אם יש גדולים ממנו, אפילו במקומו, החולקים עליו. 

עד כאן ההקדמות. נחזור לנושא.

7. השאלה הראשונה שיש לברר היא האם עליה להר הבית היא שאלה פרטית או כללית?

ברוב המקורות שנכתבו בזמן היותנו בגלות וארצנו תחת שלטון זר (שהם רוב המקורות שבדפים שהראית לי) השאלה נדונה כשאלה של אדם פרטי. כלומר האם פלוני בן אלמוני, המבקר או גר בארץ ישראל תחת שלטון עותומאני או בריטי, האם הוא יכול לעלות להר הבית או לא? ואז דנים המקורות בשאלת החשיבות  של מקום המקדש, האם יודעים את גבולות העזרה והקודש, האם טבל וחלץ מנעליו וכו', וענו מה שענו. 

כלומר העליה להר הבית נדונה כשאלה פרטית וההוראה היתה של רב פרטי לאדם פרטי.

אמנם בזמן זה של תחייתנו הלאומית, כשאנו רואים ב"ה את כלל ישראל מתעורר מתרדמתו וחוזר שלטון עם ישראל על ארצו ועל מקום מקדשנו, הרי שיצאנו אנחנו מהגדרתנו כאיש פרטי ויצאה השאלה של העליה להר הבית מגדר שאלה של אדם פרטי לרב פרטי (אפילו גדול הדור), אלא שהיא הפכה לשאלה ציבורית.

8. השאלה השניה היא: מאחר וזו שאלה ציבורית וכלל ישראלית, מי ראוי לענות עליה? 

הגוף הממונה על ידי כלל הציבור בישראל כדי לענות על שאלות הלכה ציבוריות הוא הרבנות הראשית. היא המרא דאתרא של ענייני הציבור בישראל וממילא היא הגורם שפוסק בענייני כלל ישראל. כפי שעשו המרא דאתרא בכל מקום ומקום, בפסיקתה גם לוקחת בחשבון שיקולים רבים ונוספים לא רק עיקר הדין בענין הר הבית אלא שיקולים מערכתיים שונים שקובעים לא מה ההלכה אלא מה ההורה למשעה, וגם יש סיעתא דשמיא לדעת מה רצון ה'.

דוגמא להשלכות שיש בלקיחת אחריות על כלל:

אם הרבנות תתיר עליה להר הבית, אזי יתחילו מיד לארגן טיולים של בתי ספר וכו'. נראה לך שכל תלמידי החינוך הממלכתי ילכו לטבול, ויורידו מנעלים קודם? האם כדי לספק לי חוויה רוחנית חשובה וכדי לסמן שאנו בעלים של המקום (ואני מסופק אם אכן זה משיג מטרה זו) נגרום למאות אלפי תלמידי ישראל להיכשל בעוון שדינו כרת? 

מי ערב לכך שלא תבוא יוזמה מחוגים כלשהם להקים מקום תפילה רפורמי על ההר, וכו' וכו'. 

ועוד שיקולים משיקולים שונים שאיני יודע אותם ואין כאן מקום להרחיב.

השיקולים האלה הם שיקולים ציבוריים שהאחראי עליהם היא אך ורק הרבנות הראשית שמכוח הציבור כולו היא הצינור דרכו הקב"ה מעביר את המסר, ולא רב של קהילה זו או אחרת גם אם הוא גדול הדור.

9. הערה חשובה בענין מעמד הרבנות הראשית.

לצערנו מעמד הרבנות כל הזמן נחלש בגלל היחס של מגזרים שונים שלא רואים את יד ה' ואת הקדושה שבתהליך התחיה שעם ישראל עובר בדורות אלו. ממילא לא חושבים שיש צורך בסמכות רוחנית כוללת (מעין הקדמה לסנהדרין) ולכן לא סומכים על מערך הכשרות שלה, לא סומכים על הגיורים שלה, לא מקבלים את היתר המכירה, לא מתייחסים לפסק שלה בענין הר הבית וכו'. 

התוצאה של החלשה זו, גם אם כמובן לא מתכוונים לכך, היא שלא נותנים תוקף רוחני של כלל ישראל לריבונות שלנו בארץ, וממשיכים להתנהל כאילו יש כאן קובץ של קהילות עצמאיות כמו בגלות. ואז כל אחד שואל את רבו איזה הכשר, מה לאכול בשמיטה, האם לעלות להר הבית וכו'.

10. בנוסף לענין הערכי הזה, מהחלשת מעמד הרבנות הראשית כמרא דאתרא נובעות כבר היום צרות נוספות לא קטנות ברמה הלאומית, שכן גם השלטון והציבור מתחילים "לצפצף" במעמדה ואז נשמעות בקול יוזמות כמו: רצון לאפשר גיורים לא על פי ההלכה, לפתוח את ענין הכשרות לשוק פרטי, ניסיונות לשנות בענין שמירת השבת בפרהסיא, מי קובע מה היא טבילה כשרה, לתת מקום תפילה לרפורמים בכותל, לאפשר נישואים וגירושין אזרחיים (שהתוצאה היא ממזרות!), קבורה חלופית וכו'.

לכן לא רק שבלית ברירה עלינו לקבל את פסק הרבנות בענין הר הבית, אלא צריך לעודד אותו כי בעקיפין אנו מעודדים את חיזוקה ואת הוספת הקומה של תחיה רוחנית בארצנו.

ובע"ה נזכה שיקויים בנו במהרה  דברי הפסוק: לשכנו תדרשו ובאת שמה!

מאד גאה בך ואוהב אותך עד אין קץ,

פפי