השבוע התקשר אלי חבר:
- מזל טוב! מזל טוב! - אמר
- על מה? - שאלתי
- פולארד הגיע לארץ! - קרא בהתפעלות
- וואו! לא ידעתי! - עניתי די בלחש ומתבייש
אני מודה שלעיתים (די קרובות יש להודות) אני נוטה להתנתק מערוצי החדשות כדי לאפשר קצת שקט למחשבה.
בד"כ אין לזה השלכות רבות. דברים חשובים באמת נודעים לי משיחות עם חברים בעבודה או בבית. אבל הפעם פספסתי את הידיעה.
התביישתי קצת אבל בעיקר התפלאתי. במשך כמה עשורים הייתי מאד מודע לעניין ג'ונתן פולארד. קורא עליו, משתתף בעצרות, חותם על עצומות, מזכיר אותו בדברי תורה בחלק מההזדמנויות בהם דיברתי מול קהל, משאיר לכבודו כסא בשולחן הסדר בלילי פסח וכו'. ופתאום אני בכלל לא בעניינים? איך קרה שלא שמתי לב?!
כמובן, ידעתי שיצא מכלאו לפני כשנתיים ושהוא עדיין מוחזק במעצר מקומי אבל פספסתי את הענין עצמו, את הגעתו סוף-סוף ארצה.
ואז הדהדו באוזניי דברים של חז"ל במסכת סנהדרין (צז' א') שתמיד התקשיתי בהם:
דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב.
היסח דעת לגבי עקרב ואבידה די מובן, הרי אתה לא מצפה לזה. אבל משיח?! הרי אנחנו כבר אלפי שנים מוכוונים רק להגעתו, מזכירים אותו בתפילות יום יום, בכל אירוע ירושלים על ראש שמחתנו, יודעים שבבוא יומנו ישאלו "ציפית לישועה?", מאמינים באמונה שלמה שצריך לחכות לו בכל יום! אז
איך אפשר לומר שהוא יבוא בהיסח הדעת?!
ונראה לי שמהמקרה שלי מול הגעתו של פולארד הבנתי.
ברגע שהתהליך מתחיל להסתדר וכבר "זורם" לכיוון הנכון, גם אם לקח הרבה מאד זמן, אנחנו מבינים שהענין מסודר ומתפנים לעיסוקים אחרים, חלקם גדולים וחלקם ענייני יום-יום קטנים. הנה פולארד אוטוטו משתחרר, הנה השתחרר, הנה הוא מסתובב ברחוב חופשי, הנה תיכף נגמר מגבלת התנועה, אז אפשר להתפנות למשהו אחר.
וזה כנראה מה שקורה לנו עם המשיח.
חיכינו וחיכינו, אלפי שנים! ואז זה מתחיל: התעוררות ישראל לתחושה שהם עם בגולה ולא פזורה של קהילות דתיות בתפוצה, תנועה מוגברת לכיוון ארץ ישראל, קיבוץ גלויות, חזרה ללשון הקודש, הקמת מדינת ישראל, נצחון במלחמות, שחרור חלקי ארצנו וירושלים, נס מלחמת יום הכיפורים, התבססות כלכלית ובטחונית, גידול עולם התורה למימדים חסרי תקדים, שם ישראל מרומם ומכובד בעולם כולו וכו' וכו'. אמנם עדיין יש קשיים ועדיין אנו מודעים לכך שהמשיח עוד לא בא, אבל כשהדברים יתקדמו עוד קצת, כבר נבין שהתהליך בעיצומו, שכבר הכל "זורם" לאן שצריך ואז באופן טבעי "נתפנה" לדברים אחרים. ואז הוא יגיע בהיסח הדעת.
כך נבין גם איך יתקיים עוד מדרש מוזר (פסיקתא רבתי, פיסקא לו):
שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.
שמתם לב? לפי המדרש המשיח כבר הגיע, כבר בנה בית המקדש שעומד על תילו ויש לו גג, ואנחנו? בכלל לא שמנו לב עד שהוא צריך לעלות לגג, להתגלות ולהגיד לנו: "הלו! חבר'ה! הגעתי! נגאלתם כבר!
עלינו לארץ, נצחנו במלחמות, בנינו אותה, הגדלנו תורה, בסוף גם נבנה את המקדש. אז מה עושים כדי להשאר רגישים? נראה לי שהדרך להשאר מודעים כל הזמן שאנו בתהליך ושהוא מתקדם מבלי להכנס לשאננות היא להודות,להודות לה' על הכל וכל הזמן. להודות על כל צעד שמתקדמים ולהבין שאינו מובן מאליו ולראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהולכת ומתבהרת לנגד עינינו.
שלכם,
משה
