שמחת תורה תשפ"ד. התחלנו מחדש מבראשית, בה פגשנו את אדם
הראשון. מיד כשנברא ראה שהעולם צריך גשם ופשוט ממתין. התפלל והגשם ירד. הקב"ה
מוריד הגשם אבל מחכה לתפילת האדם ובלי תפילה לא יורד. למדנו עקרון יסוד ראשון:
מהות האדם הוא השותפות עם הקב"ה בהשלמת הבריאה. הבנו שבמנגנון
הבריאה יש לתפילה מקום "לכתחילה", לא התפרצות מתוך יאוש כשאין
ברירה. זה קרה במקביל לימי הלחימה הראשונית וגיוס כוחותינו. חייל בסדיר ומי שגויס
בצו שמונה למילואים יודע מה תפקידו ומרענן תורות לחימה. מי שלא נמנה עמהם, עליו
לדעת שהוא מגויס בצו שמונה לתפילה, כפי שגייס משה רבנו "אלף למטה,
אלף למטה", על כל אלף חיילים שגייס להילחם במדין, גייס אלף להתפלל להצלחתם.
מבראשית עברנו לנח. באופן מפתיע הקב"ה מצווה את נח לבנות
תיבה כדי שינצל מהמבול, תוך פירוט הנדסי דקדקני של מידות מדוייקות, מאיזה סוג
עץ, במה לאטום אותה, איפה לשים חלון.... מוזר, ה' הרי יציל את נח מהמבול בנס גלוי
ועצום, מה הוא צריך את כל זה? מסביר רבנו בחיי עקרון יסוד נוסף עפ"י הפסוק
במשלי "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה": האדם מחויב להכין כל מה
שביכולתו עד הפרט האחרון, סוס מוכן ליום מלחמה, תיבה על פי מפרט, 100% השתדלות
בדרך הטבע. רק על החסר בטבע יחול הנס (גלוי או נסתר) ותופיע תשועת ה'.
קראנו זאת במקביל לכינוס כוחות צה"ל וההתארגנות המלאה לקראת פעולה. למדנו מנח
שמגיע כל הכבוד לצה"ל על ההיערכות המקסימלית, לעם ישראל האחדות המלאה ועל
גילויי החסד הרבים, ומגיע כל הכבוד למלך הכבוד על התשועה שתבוא בעקבותיהן. כל אחד
יעשה מלא ההשתדלות בתחומו הוא.
הגענו לפרשיות של אברהם אבינו. בדור של נח העולם היה במצב
ערכי שפל אבל נח לא התעסק עם מה שסביבו. הרוע השתולל בחוץ, והוא
מן הסתם מצטער על כך, אבל היה עסוק בתיבה להציל עצמו. אברהם שונה
לגמרי. מול הרוע שסביבו אברהם לא נשאר פאסיבי ומתמגן, הוא פעיל ומצווה
לפעול: לך לך! התהלך לפני! רואה עולם עקום ונלחם בזה: שובר אלילים, מנסה
להציל את סדום, קורא בשם ה', שומע שחטפו את לוט ונלחם בצבאותיהם של 4 מלכים רק עם
318 איש, כי זה מה יש ועם זה ננצח. הוא פעיל 'על מלא' בתיקון עולם.
אנחנו בני אברהם, בדנ"א של עמנו נמצא רצון עז ויכולת
עצומה לתיקון עולם (מהשפעת התנ"ך ועד אחוז פרסי הנובל...). גם הרוע מזהה את
זה. לאורך ההיסטוריה ככל שהרוע היה מזוויע יותר, יותר הוא התמקד בנו. כמו
עמלק, הנאצים ודומיהם לאורך הדורות, הרוע מת מפחד מפני מי שיעודו לעקור אותו מן
העולם ולכן מחפש תירוץ להלחם נגדו ולהשמידו: אין להם לאום/ יש להם לאום,
שולטים בכלכלה/ טפילים לכלכלה, חסרי דת/ בעלי דת וכו'. הם ילחמו בנו באובססיה
ויפגעו בכל כוחם גם בכל ערך שאנו מקדשים, אפילו הבסיסיים ביותר. לכן הרוע לא
יסתפק בכבוש שטח, או אפילו בנטילת חיים, הוא יפגע בתינוקות, בנערים
ונערות, יפגע בנשים הרות, בנכים ובניצולי שואה, ואפילו בגופותינו. כמה
שיותר מזוויע כדי לפגוע בכמה שיותר ערכים שאנו מקדשים והנחלנו לעולם מתוקן.
כמו ביום כיפור, גם בשמחת תורה 'קרסה הקונספציה' (למעשה אותה
אחת שכנראה אז לא קרסה) שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית שמהותה להיות
"מקלט בטוח" ליהודים. שתכלית שאיפתנו היא לבנות "אירופה בטוחה
ליהודים". לכן גם טעינו לחשוב שהמלחמות שלנו הן מלחמות "רגילות":
על טריטוריה, משאבים, הגדרה עצמית, מקומות קדושים וכו'. שדי לנו בלהכנס לתיבה
ממוגנת. אמנם הופתענו מהצלחתם בתקיפה, אבל הקונספציה קרסה כי הזדעזענו מהרוע.
קבלנו סטירת לחי שהזכירה לנו שהמלחמה נגדנו אינה על אינטרסים או משאבים. אנו
נלחמים מלחמה שהאנושות פחות מכירה: מלחמה ברוע.
והכללים בה שונים.
המלחמה ברוע היא לא מכח ה'זכות שיש לישראל להגן על
עצמה', אנו יוצאים למלחמה ברוע מכח החובה המוסרית לחסל אותו, מלחמה שכל העולם היה
צריך להצטרף אליה, וכעת אנחנו עושים זאת עבורם.
למלחמה ברוע צריך לצאת לכתחילה, היא אינה צריכה עילה ולכן היא
לא תגובה. ממילא אינה פרופורציונלית לשום דבר, היא טוטאלית.
במלחמה ברוע הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר הוא עצם הפגיעה ברוע
ועקירתו מיסודו.
עם הרוע לא חותמים על הפסקת אש או הסכם שלום. אם יכולים,
מוחקים אותו מעל פני האדמה.
בתפילה אנו מכנים את הקב"ה "האל הטוב". כולנו
מייחלים לעידן בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל כל עוד הרוע קיים הבריאה חסרה
והעולם זועק לתיקון. במלחמה זו חיילנו עסוקים במצוות ה' היסודית ביותר: לעקור את
הרוע מן העולם, להשלים את הבריאה ובזה לקדש את שמו הטוב.
אנו כואבים כל חייל שנופל במערכה. כל אחד ואחד מהם הוא עולם
ענק מלא ושלם, אך בד בבד עם הכאב הם מוסיפים לנו גבורה, מוסיפים לנו רוח ומוסיפים
לנו קדושה.
אשרינו שלכך נבראנו.
עם הנצח ינצח,
משה
