שמחה רבה, שמחה רבה: אביב הגיע, פסח בא. האמנם?

כמה שמות יש לפסח? כל ילד יודע: חג הפסח, חג החרות, החג המצות ו.. חג האביב.

ואכן, כך גם מצווה התורה: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... היום אתם יוצאים בחודש האביב.

ומסביר הרמב"ן שיש מצווה לזכור את החודש "שהיה" אביב. לשון מוזרה קצת. מה הכוונה "היה" אביב? לא עדיף שחל באביב, היום שהיה באביב?

ועוד אומרת התורה: שמור את חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים.

מה זה חודש האביב? ולמה האביב בהא הידיעה? וכי יש חודש אחד לאביב?

(אגב, הכוונה בלשמור את החודש היא למצוות עיבור השנים: שנת ירח כ 355 ימים, שנת שמש 365 ימים. בעקבות הפער הזה עלול חודש ניסן (חודש ירחי) לזוז כל שנה כ 11 יום בתוך שנת השמש הרחק מעונת האביב. אז כל כמה שנים מעברים, השנה בהריון ויש לה חודש נוסף, אדר ב'. כעת ניסן זז בחזרה "למקומו", באביב).

ובכלל, זה אמנם עים ואפילו רומנטי לקשר את פסח לעונת האביב, אבל מה זה כל כך משנה? ואם היינו יוצאים מעבדות בסתיו או בכל עונה אחרית? למה זה כל כך מרכזי? וכמו כן, למה לא רואים צורך לקרא לסוכות חג הסתיו, ולשבועות החג הקיץ?

משהו פה מאד מוזר.

מסתבר שבלשון הקודש, בשפת המקרא, אביב אינו שם של עונה. לפי רש"י (בראשית ח' כב') יש 6 עונות בשנה, אף אחת אינה נקראת אביב, ויש דווקא עונה שמתחילה בדיוק במחצית ניסן אבל נקראת בכלל "קציר"...

רגע, אם לא עונה אז מה זה אביב? ומה זה "חג האביב", "חודש האביב"? 

אביב הינו שם של שלב בתהליך הצמיחה של התבואה. ההתחדשות של התבואה על פני הקרקע, הבצבוץ הראשוני של הגבעול החדש שממנו תתפתח שיבולת נקרא אביב.

אז מה הקשר? 

מה שקרה בפסח הוא שהבאנו את אפשרות ה"אביביות" לעולם האנושי! לאנושות שהיתה "תקועה", שנתונה בידי גחמותיהם של אלים, כלואה ביד הגורל, חיה בתפיסה פרעונית שאומר על עצמו "אני עשיתיני" אין לי התחלה ואין לי סוף, שמשועבדת לכוחות טבע מעגליים ומחזוריים. יצאתנו ממצרים וחדשנו: עבדות אינה גזרת גורל! אפשר לצאת לחרות! הטבע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי (מכות מצרים), האדם יכול להשתנות, אפשר להתחדש, להתקדם, וכו'.

הופיעה בעולם אפשרות להתחדשות אנושית, לתהליך צמיחה והתפתחות שהאדם לוקח בו חלק פעיל, שהולך ומשתכלל, שהאדם מתפתח וגדל. 

אביב זו לא עונה בשנה, זה מצב קיומי של התחדשות והתפחות. בתבוארה ובאדם. של אפשרות לתקן, לשפר, לשכלל.

כעת ברורים דברי הרמב"ן: זה החודש ש"היה" אביב! וכן דברי הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו!"

מעתה אמור: שמחה רבה שמחה רבה, פסח הגיע: אביב בא!

שלכם,

משה

מגילת אסתר, תענית אסתר, משתה אסתר... למה הכל "אסתר"?

 השנה שמתי לב למשהו מענין תוך כדי קריאת המגילה.

ישנו פסוק מפורסם במגילה: כי אם את תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות

רגע, אם "רווח והצלה יעמוד ליהודים" אז ההצלה בעצם מובטחת! אם ההצלה מובטחת, מה בכלל חוגגים בפורים?

מסתבר שכל הסיפור הוא לא על ההצלה מידי המן ואחשוורוש, שהרי אומר מרדכי שידוע מראש שזה מה שיקרה. אבל השאלה הגדולה שהדהדה בשמי שושן היא למה זה קרוה לאסתר? למה היא נמצאת במצב כה נורא? למה היא נלקחה בשבי של המלך? למה עוברים עליה כל הצרות הללו? 

אומר לה מרדכי: אני לא יודע, אבל כעת מסתבר שמהמקום הקשה והנמוך שאת נמצאת דווקא את יכולה לעשות דברים שאחרים לא יכולים, שאמנם אינם הכרחיים אבל ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?! אנו אמנם משתמשים בביטוי זה "הגעת למלכות" כדי לציין משהו טוב, אבל במקרה של אסתר הביטוי הזה הוא דווקא תמצית הצרה שהיא נמצאת בה! היא בשבי בבית המלך והפעולה שהיא נדרשת לעשות מן הסתם יקבע את השבי הזה!

אומר לה מרדכי, יש כאן שני סיפורים, זה של כלל ישראל וזה שלך. לסיםור של כלל ישראל יש מהלך ידוע וקבוע: רווח והצלה יבואו ליהודים. השאלה הגדולה היא האם את מזהה את נקודות השקה בין שני הסיפורים, האם את רותמת את הסיפור האישי שלך, הצרה הנוראית הפרטית, לסיפור הכלל ישראלי.

ואסתר נכנסת לסיפור הכלל ישראלי עם כל הכח. לכן הכל על שמה! זה התענית שלה, זו המגילה שלה.

מבקשת אסתר: כתבוני לדורות. 

כל אחד מאיתנו יהיה מתישהו במצבה של אסתר המלכה. יהיו לו צרות, לפעמים גדולות מטד. האם הוא ידע להלחיט החלטה נכונה? ימצא את ההשקות לסיפור הכלל ישראלי? האם הוא יתחבר אליו ובזה הוא בית אביו יזכו לחיבור עם הנצח?

הישראלי החדש (ב)

 ביום שמחת תורה תשפ"ד פקח עיניים ישראלי חדש:

ישראלי שיודע שמה שנקרא עד עתה יהדותו אינה כי אם ישראליותו הטבעית, 

ישראלי שיודע שישראליות זו היא אמנם ברית דמים אך בעיקר ברית חיים,

ישראלי שיודע שברית החיים הזו היא אמנם ברית גורל אך בעיקר ברית יעוד,

ישראלי שיודע שהקמת מדינה "אירופאית בטוחה ליהודים" אינה ברית יעודו,

ישראלי שיודע שישראליות זו אינה דתית או חילונית, חרדית או ציונית, ואינה נתנת לחלוקה,

היא פשוט טבעית.

התאכזבתם מהעולם? אני לא.

התאכזבתם מארגוני הנשים בעולם? אני לא.

התאכזבתם מארגון הרופאים העולמי?  אני לא.

התאכזבתם מהאו"ם? אני לא.

התאכזבתם מפעילי הסביבה? אני לא.

התאכזבתם מהצלב האדום? אני לא.

התאכזבתם מהאקדמיה? אני לא.

התאכזבתם מארגוני זכויות הילדים? אני לא.

התאכזבתם מהחברה הליברלית -פרוגרסיבית? אני לא.

למה לא? כי כשמודעים לרקבון המוסרי-ערכי עליו מבוססת תרבות העולם המערבי, אין שום ציפיות! גם אם לפעמים כלפי חוץ הערכים נכונים.

וכשאין ציפיות, אין אכזבות.

כבר דימו חז"ל את עשיו (הוא אדום, הוא רומי, הוא המערב) לחזיר: מציג לראווה פרסות כשרות, אך מסתיר בפנימיותו את הסימן הטמא.

עם הנצח מנצח,

משה

מוציא אסירים בכושרות

מול כל הנאמר בנושא עסקת השבויים אני ממליץ לשתוק. 

זה מורכב מאד.

איננו בקיאים בפרטים, בלחצים, במידע המודיעיני וכו'. כמו כן, איננו בין מקבלי ההחלטות, כך שאין לנו את הסייעתא דשמיא המתלווה למי שאחריות הכלל מוטלת עליו. 

הרגשות מעורבים, בין שמחה על שחרור כל אחת ואחד מבני עמנו, נשמות טהורות, ובין השחרור של חלאות האדם המחבלים ופגיעה במהחלך הלחימה מול האויב הג'יהדיסטי.

דבר אחד ניתן לומר על המורכבות הזו, וכבר אמרו דוד המלך עליו השלום (תהלים, סח'): 

א. לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר.

ב. יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו.

ו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ.

ז. אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת; אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה.

ופרשו רבותינו:

"אלהים מושיב יחידים ביתה"- לאותם שנשארו יחידים (אלמנות ויתומים) יבנה בתים ויכניסם בם, 

"מוציא אסירים בכושרות"- בכושרות- בכי ושירות...

"אך סוררים"- אלו הפוגעים בבניו אהוביו "שכנו צחיחה", ישכנו במקום צחיח, וייובשו למוות. אמן כן יהי רצון.

ומסיים דוד מלכנו:

לה. תְּנוּ עֹז, לֵאלֹהִים, עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ, בַּשְּׁחָקִים.

לו. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ, אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים.

עם הנצח מנצח,

משה

מוסר מערבי? לא תודה.

שאלו אותי למה אני עושה פרצוף של מיאוס וזלזול כנגד הטענות שעלינו לנהוג לפי ערכי המוסר כפי שבאים לידי ביטוי ב"חוקי המלחמה", אמנות ג'נבה וכו'.

סיפרתי להם שחוקים ואמנות אלו מיוסדים על עקרונות מוסריים שקבע אגוסטינוס מהיפו, אותו אחד שכתב גם את "המסכת נגד היהודים" וגם קבע שליהודים לעולם לא תהיה מדינה, ושאמנם לא צריך להרגם אלא שיש "לסבול" אותם כל עוד הם מפוזרים ומדוכאים עלי אדמות.

 מאז הם עושים אותו פרצוף...

עם הנצח ינצח,

משה

אני? לוחם ברוע!

שמחת תורה תשפ"ד. התחלנו מחדש מבראשית, בה פגשנו את אדם הראשון. מיד כשנברא ראה שהעולם צריך גשם ופשוט ממתין. התפלל והגשם ירד. הקב"ה מוריד הגשם אבל מחכה לתפילת האדם ובלי תפילה לא יורד. למדנו עקרון יסוד ראשון: מהות האדם הוא השותפות עם הקב"ה בהשלמת הבריאה. הבנו שבמנגנון הבריאה יש לתפילה מקום "לכתחילה", לא התפרצות מתוך יאוש כשאין ברירה. זה קרה במקביל לימי הלחימה הראשונית וגיוס כוחותינו. חייל בסדיר ומי שגויס בצו שמונה למילואים יודע מה תפקידו ומרענן תורות לחימה. מי שלא נמנה עמהם, עליו לדעת שהוא מגויס בצו שמונה לתפילה, כפי שגייס משה רבנו "אלף למטה, אלף למטה", על כל אלף חיילים שגייס להילחם במדין, גייס אלף להתפלל להצלחתם.

 

מבראשית עברנו לנח. באופן מפתיע הקב"ה מצווה את נח לבנות תיבה כדי שינצל מהמבול, תוך פירוט הנדסי דקדקני של מידות מדוייקות, מאיזה סוג עץ, במה לאטום אותה, איפה לשים חלון.... מוזר, ה' הרי יציל את נח מהמבול בנס גלוי ועצום, מה הוא צריך את כל זה? מסביר רבנו בחיי עקרון יסוד נוסף עפ"י הפסוק במשלי "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה": האדם מחויב להכין כל מה שביכולתו עד הפרט האחרון, סוס מוכן ליום מלחמה, תיבה על פי מפרט, 100% השתדלות בדרך הטבע. רק על החסר בטבע יחול הנס (גלוי או נסתר) ותופיע תשועת ה'. קראנו זאת במקביל לכינוס כוחות צה"ל וההתארגנות המלאה לקראת פעולה. למדנו מנח שמגיע כל הכבוד לצה"ל על ההיערכות המקסימלית, לעם ישראל האחדות המלאה ועל גילויי החסד הרבים, ומגיע כל הכבוד למלך הכבוד על התשועה שתבוא בעקבותיהן. כל אחד יעשה מלא ההשתדלות בתחומו הוא.

 

הגענו לפרשיות של אברהם אבינו. בדור של נח העולם היה במצב ערכי שפל אבל נח לא התעסק עם מה שסביבו. הרוע השתולל בחוץ, והוא מן הסתם מצטער על כך, אבל היה עסוק בתיבה להציל עצמו. אברהם שונה לגמרי. מול הרוע שסביבו אברהם לא נשאר פאסיבי ומתמגן, הוא פעיל ומצווה לפעול: לך לך! התהלך לפני! רואה עולם עקום ונלחם בזה: שובר אלילים, מנסה להציל את סדום, קורא בשם ה', שומע שחטפו את לוט ונלחם בצבאותיהם של 4 מלכים רק עם 318 איש, כי זה מה יש ועם זה ננצח. הוא פעיל 'על מלא' בתיקון עולם.

 

אנחנו בני אברהם, בדנ"א של עמנו נמצא רצון עז ויכולת עצומה לתיקון עולם (מהשפעת התנ"ך ועד אחוז פרסי הנובל...). גם הרוע מזהה את זה. לאורך ההיסטוריה ככל שהרוע היה מזוויע יותר, יותר הוא התמקד בנו. כמו עמלק, הנאצים ודומיהם לאורך הדורות, הרוע מת מפחד מפני מי שיעודו לעקור אותו מן העולם ולכן מחפש תירוץ להלחם נגדו ולהשמידו: אין להם לאום/ יש להם לאום, שולטים בכלכלה/ טפילים לכלכלה, חסרי דת/ בעלי דת וכו'. הם ילחמו בנו באובססיה ויפגעו בכל כוחם גם בכל ערך שאנו מקדשים, אפילו הבסיסיים ביותר. לכן הרוע לא יסתפק בכבוש שטח, או אפילו בנטילת חיים, הוא יפגע בתינוקות, בנערים ונערות, יפגע בנשים הרות, בנכים ובניצולי שואה, ואפילו בגופותינו. כמה שיותר מזוויע כדי לפגוע בכמה שיותר ערכים שאנו מקדשים והנחלנו לעולם מתוקן.

 

כמו ביום כיפור, גם בשמחת תורה 'קרסה הקונספציה' (למעשה אותה אחת שכנראה אז לא קרסה) שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית שמהותה להיות "מקלט בטוח" ליהודים. שתכלית שאיפתנו היא לבנות "אירופה בטוחה ליהודים". לכן גם טעינו לחשוב שהמלחמות שלנו הן מלחמות "רגילות": על טריטוריה, משאבים, הגדרה עצמית, מקומות קדושים וכו'. שדי לנו בלהכנס לתיבה ממוגנת. אמנם הופתענו מהצלחתם בתקיפה, אבל הקונספציה קרסה כי הזדעזענו מהרוע. קבלנו סטירת לחי שהזכירה לנו שהמלחמה נגדנו אינה על אינטרסים או משאבים. אנו נלחמים מלחמה שהאנושות פחות מכירה: מלחמה ברוע. 

 

והכללים בה שונים. 

המלחמה ברוע היא לא מכח ה'זכות שיש לישראל להגן על עצמה', אנו יוצאים למלחמה ברוע מכח החובה המוסרית לחסל אותו, מלחמה שכל העולם היה צריך להצטרף אליה, וכעת אנחנו עושים זאת עבורם. 

למלחמה ברוע צריך לצאת לכתחילה, היא אינה צריכה עילה ולכן היא לא תגובה. ממילא אינה פרופורציונלית לשום דבר, היא טוטאלית.

במלחמה ברוע הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר הוא עצם הפגיעה ברוע ועקירתו מיסודו. 

עם הרוע לא חותמים על הפסקת אש או הסכם שלום. אם יכולים, מוחקים אותו מעל פני האדמה.

 

בתפילה אנו מכנים את הקב"ה "האל הטוב". כולנו מייחלים לעידן בו העמים יכתתו חרבותם לאתים, אבל כל עוד הרוע קיים הבריאה חסרה והעולם זועק לתיקון. במלחמה זו חיילנו עסוקים במצוות ה' היסודית ביותר: לעקור את הרוע מן העולם, להשלים את הבריאה ובזה לקדש את שמו הטוב. 

אנו כואבים כל חייל שנופל במערכה. כל אחד ואחד מהם הוא עולם ענק מלא ושלם, אך בד בבד עם הכאב הם מוסיפים לנו גבורה, מוסיפים לנו רוח ומוסיפים לנו קדושה. 

אשרינו שלכך נבראנו.

 

עם הנצח ינצח,

משה